שלג

“איך קרה ששפתיהם נפגשו? איך קורה שציפורים שרות, שהשלג נמס, שהוורד נפתח, שהשחר מלבין מאחורי צלליהם הקשוחים של העצים בפסגת הגבעה הרוטטת? נשיקה, והכול נאמר.”

“עיני אהובתי אינן דומות כלל לשמש; האלמוג אדום הרבה יותר מאדמומיות שפתיה; אם השלג לבן, מדוע אפוא שדיה חומים-אפרפרים; אם שערות הן חוטים, חוטים שחורים צומחים על ראשה. ראיתי ורדים מגוונים, אדומים ולבנים, אך ורדים כאלה איני רואה בלחייה; ובכמה בשמים יש יותר עונג מאשר בנשימה היוצאת מאהובתי. אני אוהב לשמוע אותה מדברת, ואף על פי כן אני יודע היטב שלמוזיקה יש צליל נעים הרבה יותר; אני מודה שמעולם לא ראיתי אלה הולכת; אהובתי, כשהיא הולכת, דורכת על הקרקע: ואף על פי כן, בחיי השמים, אני חושב שאהבתי נדירה כשם שכל אהבה אחרת שהושמצה על ידה בדימוי שקרי.”

“ואז, כשהושארתי לבדי, רועד, במקרה הרמתי את מבטי. עמדתי, קפאתי, ממצמץ מעלה מבעד למפולת, למפולת, למפולת הדוממת של שלג מסמא. ראיתי את חלונות המלון הגבוהים, את האורות, את הצללים. איך זה שם למעלה? חשבתי. האם האש דולקת? האם חם שם כמו נשימה? מי הם כל האנשים האלה? האם הם שותים? האם הם שמחים? האם הם בכלל יודעים שאני כאן?”

“עצום את עיניך. שמע את השלג הדומם. הקשב לנשמתך מדברת.”