שעות ערפול

“הלוואי שיכולתי להירדם. אבל עם ספר טוב בידיי, אני נשארת ערה כדי לסיים לקרוא.”

“ללוחמי האור יש תמיד ברק מסוים בעיניהם. הם שייכים לעולם הזה, הם חלק מחייהם של אחרים, והם יוצאים למסעם בלי אוכפים ובלי סנדלים. לעיתים קרובות הם פחדנים. הם לא תמיד מקבלים את ההחלטות הנכונות. הם סובלים בגלל הדברים השוליים ביותר, יש להם מחשבות נבזיות, ולעיתים הם מאמינים שאינם מסוגלים לגדול. לעיתים קרובות הם רואים את עצמם כלא ראויים לכל ברכה או נס. הם לא תמיד בטוחים לגמרי מה הם עושים כאן. הם מבלים לילות רבים ללא שינה, מתוך אמונה שלחייהם אין משמעות. לכן הם לוחמי האור. כי הם טועים. כי הם שואלים את עצמם שאלות. כי הם מחפשים סיבה - ובוודאי ימצאו אותה.”

“יכולתי לוותר, זו האפשרות הקלה ביותר, אבל מה הייתי משיגה? לילות רבים ללא שינה האוחזים בחרטה על כל מה שלא חיפשתי, האפשרות הזאת לעולם לא תתקיים עבורי; חלומותיי אמיתיים מדי, במורד הדרך הקשה אני מוצאת את מקומי בעולם; הקרוב ביותר לבית שאי פעם ארגיש.”

“אנו נהנים ממוזיקה יפה, ציורים יפים, אלף רגישויות אינטלקטואליות שונות, אך אין לנו מושג על עלותם – למי שיצרו אותם – בשעות ערירות, בדמעות, בצחוקים חריפים, בגרדות, באסתמה, באפילפסיה, ובמחשבה על המוות, שיותר רעה מכל שאר אלה.”

“אם אתה מקדם שלום והתקדמות עבור אחרים, אני לא חושב שיהיו לך לילות ללא שינה.”

“נשמות קדושות חוות לילות ללא שינה. זוהי עוצמה עצומה למען עבודה קדושה מסוימת.”

“אחרי הכול, מהי אושר? אהבה, הם אומרים לי. אבל אהבה אינה מביאה ואינה הביאה מעולם אושר. להפך, היא מצב מתמיד של חרדה, שדה קרב; היא לילות ללא שינה, לשאול את עצמנו כל הזמן אם אנחנו עושים את הדבר הנכון. אהבה אמיתית מורכבת מאקסטזה ומייסורים.”

“מלבד זאת, היא התרגלה לחיים שניהלה — התרגלה ללילות העצומים חסרי השינה, לקור, ללכלוך, לשעמום, ולקומוניזם הנורא של הכיכר. אחרי יום או יומיים חדלה לחוש אפילו רמז של פליאה לנוכח מצבה. היא הגיעה, כמו כל הסובבים אותה, לקבל את הקיום המפלצתי הזה כמעט כאילו היה נורמלי. התחושה המומה וחסרת התבונה שהכירה בדרך אל שדות הכשות חזרה אליה בעוצמה רבה יותר משהייתה קודם. זהו האפקט הרגיל של חוסר שינה, ועוד יותר של חשיפה לפגעי מזג האוויר. לחיות ברציפות באוויר הפתוח, מבלי להיכנס תחת גג ליותר משעה או שעתיים, מטשטש את תפיסותיך כמו אור חזק המסנוור את עיניך או רעש המתופף באוזניך. אתה פועל ומתכנן וסובל, ובכל זאת כל אותו זמן כאילו הכול מעט מחוץ למיקוד, מעט לא ממשי. העולם, הפנימי והחיצוני, נעשה עמום יותר ויותר עד שהוא מגיע כמעט לערפול של חלום.”