שינה

“אמנם טוענים השואפים שברגע מסוים מחזירים לעצמנו את העצמי שהיה לנו פעם, כשנכנסים לבית או לגן בו חיו בעבר ילדותו, אך אלה הם עולי רגל מסוכנים, שסוף סופם כמעט שווה כישלון כהצלחה. במקום זאת, עלינו לחפש בתוכנו את המקומות הקבועים, המתאימים לשנים שונות. וישנם עייפות גדולה שמביאה לינה טובה יכולה, עד מידה מסוימת, לעזור בכך. כי כדי להביא אותנו לרדת לתעלות העמוקות ביותר של השינה, שם לא מגיעה שום התבוננות מהלילה, לא ניחוח זיכרון שיאיר את הדיאלוג הפנימי – אם הוא עצמו לא מפסיק – העייפות שמביאה לינה תהפוך את האדמה בתוכנו, תחדור את הסלע של גופנו, ותגלה שם, שם שרירינו מתעקלות ומתפתלות בתפוצותיהן, נשמות מחדש, את הגן בו שיחקנו בילדותו. אין צורך לנדוד כדי לראות אותו שוב; עלינו לחפור פ”

“האם אי פעם תהית על אומללות השינה?”

“סיבולת איני מכירה אותך, אך אני אוהבת אותך, כשם שאלוהים אוהב אותי ואתך. השמש והירח הם כוחות מנוגדים, אך הם עדיין מברכים זה את זה לשלום, בשלווה, כשאחד מתעורר בבוקר, כשם שהאחר הולך לישון. החיים הטיחו אותי ארצה וחבטו בי, שוב ושוב, אך אני תמיד קמה מיד בחזרה, כי אני עדיין אוהבת את החיים - כשם שהאדמה עדיין אוהבת את הגשם.”

“מרווין, לאחר שפתר את כל הבעיות המרכזיות במתמטיקה, בפיזיקה, בכימיה, בביולוגיה, בסוציולוגיה, בפילוסופיה, באטימולוגיה, במטאורולוגיה ובפסיכולוגיה של היקום — למעט בעייתו האישית, ושלוש פעמים עליה — היה קשור מאוד למה לעסוק, ולכן החל לכתוב שירי תהילה קצרים, עצובים, ללא טון או אפילו מוטיב. השיר האחרון שלו היה לולאה. מרווין חזר עליו: "עכשיו השתקה העולם את עצמו, החושך לא יאכל את ראשי, אני רואה באינפרא אדום, הוא הפסיק כדי לאסוף את הכוח האמנותי והעצבי כדי להתמודד עם השיר הבא. "עכשיו אני מטליט את עצמי לישון, נסה לספור צאן חשמלית, חלומות מתוקים שאתה יכול לשמור.”

“חלומות אפשר לראות רק בעיניים פקוחות, מה שאתה רואה כשאתה ישן הם סיוטים.”

“הנשמה שיושבת בתוכנו מוכנה לתת הכל, אבל אפילו לרגע אחד לא היה לנו אמונה ‘לעולם לא יהיו לי בעיות’. אם האמונה הזו תתבסס, לא יהיו בעיות. זה כמו שהכומר אומר ‘אלוהים ישן’. האם אלוהים ישן? ואז מאבדים את כל הביטחון. אלוהים ער תמיד ושוכן בתוכנו. אפשר לקבל כל אנרגיה שרוצים אם רק תבקשו.”

“לא תוכל לחלום אם לא תישן.”

“משמרת הלילה במאונה קיאה הייתה לילה בן 18 שעות בחורף בפסגה בגובה 13,796 רגל (מלפני השקיעה ועד אחרי הזריחה), עם זמן לא מספיק לשינה נאותה לפני משמרת הלילה הבאה. משמרת הלילה נמשכה בין 5 ל-8 לילות, וישנו בגובה 9,200 רגל. ישבנו ליד שולחן ובהינו בארבעה מסכי מחשב גדולים ובטלוויזיית שפופרת קתודית גדולה. גם הייתי משתמש במחשב הנייד שלי עם Wi‑Fi. בסוף כל משמרת לילה הייתי סובל מעייפות קיצונית והיו לי שפתיים סדוקות, שכעת אני מקשר לחשיפה לאור המלאכותי ממסכי המחשב. יום טוב של שינה בין המשמרות היה נדיר, ולהתחיל את המשמרת הבאה עייף היה דבר רגיל.”

“אני לא יודעת למה אנחנו רבים. נדרש יותר מדי מאמץ להישאר כועסת עליך. להתחמק מהעור שלך במסדרון ולצאת מהמטבח בלי להביא לך פינוק. נדרש יותר מדי מאמץ לבהות בכיור כדי שעיניי לא יחייכו אליך במראה. נדרש יותר מדי מאמץ להסיט את המבט כשאנחנו מתפשטים ושוכבים בנפרד במיטה, שכעת גדולה יותר. נדרש יותר מדי מאמץ להקשיח את גופי כי איברים מנומנמים שוכחים מריבות וגאווה תמיד אובדת בחלומות. נדרש יותר מדי מאמץ להתעורר בכל שעה כדי לוודא שאנחנו איים עם מפרץ של סדינים לבנים המפריד בינינו. אני חוששת מהאור המציץ מבעד לווילונות המוסטות ומזדהה עם האנחות שלך — גם אני לא ישנתי כלל. באמת אינני יודעת למה אנחנו רבים. נדרש יותר מדי מאמץ להישאר כועסת זה על זה כשכל כך קל לנו לאהוב.”

“אמר: "נרדם נרדם", ורגש את הגוף הארוך והאורח, החם נגדו, נוח נגדו, מבטל את הבידוד נגדו, כישוף, באמצעות מגע פשוט של צלעות, של כתפים ושל רגליים, מקים ברית נגד המוות עמו.”

“בין היקיצה מהמיטה בבוקר לבין החזרה אליה בערב, תן שמשהו יקרה. אלוהים יברך עבורך את ה״משהו״ הזה.”

“אם אנשים יהיו כנים מספיק כדי לספר לך את ענייני לבם, תבין שיש כל כך הרבה דברים שישאירו את הלסת שלך שמוטה! תבין שהדברים הם רק ייצוגים של דברים תחת השמש. תבין טוב יותר את המציאות ואת הפנטזיות, ותדע כיצד להתמודד עם ענייני הלב! תדע מהי אהבה אמיתית, ותקבל תמונה טובה יותר של העמדת הפנים! תבין את הדברים הקטנים שמשמעותם רבה כל כך לאנשים רבים, ותדע את הדברים הגדולים שאין להם משמעות בעיני אנשים רבים! תדע מדוע אנשים אינם יכולים לישון, ותדע מדוע אנשים רבים ישנים שינה עמוקה! תבין את הסיבות האמיתיות שמאחורי הגישה וההתנהגות של אנשים, ותדע את המשמעות האמיתית של רצונות וצרכים מבעד לעדשת לבם של אנשים! תדע מדוע אנשים מוותרים, ותהיה לך הבנה טובה יותר מדוע יש אנשים שמעזים ללא הרף להיזכר בזכות משהו ייחודי, כשאתה בא להכיר את הדברים שבלבם של אנשים. הלב הוא חדר שיש בו כל כך הרבה עניינים!”

“החיפוש אחר נירוונה, כמו החיפוש אחר אוטופיה או אחר קץ ההיסטוריה או אחר החברה חסרת המעמדות, הוא בסופו של דבר חיפוש עקר ומסוכן. הוא כרוך, אם לא מחייב, את תרדמת התבונה. אין מפלט מן החרדה ומן המאבק.”

“אני מכיר לחש שיכול לרפא כאב ומחלה, ולהסיר את היגון מלב האבל. אני מכיר לחש שירפא במגע. אני מכיר לחש שיסיט מעליו את כלי הנשק של אויב. אני מכיר לחש אחר לשחרר את עצמי מכל כבלים ומנעולים. לחש חמישי: אני יכול לתפוס חץ באוויר ולא ייגרם לי ממנו כל נזק. שישי: לחשים שנשלחים לפגוע בי יפגעו רק בשולח. לחש שביעי אני מכיר: אני יכול לכבות אש פשוט בהביטי בה. שמיני: אם יש אדם ששונא אותי, אני יכול לזכות בידידותו. תשיעי: אני יכול להרדים את הרוח בשיר ולהרגיע סערה די זמן כדי להביא ספינה אל החוף. ללחש עשירי למדתי להדיח מכשפות, לסחרר אותן בשמים כך שלעולם לא ימצאו עוד את דרכן חזרה אל דלתותיהן שלהן. אחד עשר: אם אשיר אותו כשקרב משתולל, הוא יכול להעביר לוחמים דרך המהומה ללא פגע וללא חבלה, ולהשיבם בבטחה אל אחיהם ואל בתיהם. לחש שנים עשר אני מכיר: אם אראה אדם תלוי, אני יכול להורידו מן הגרדום כדי ללחוש לנו את כל אשר הוא זוכר. שלושה עשר: אם אזליף מים על ראשו של ילד, אותו ילד לא יפול בקרב. ארבעה עשר: אני מכיר את שמות כל האלים. כל אחד ואחד מהם, לעזאזל. חמישה עשר: חלמתי חלום על עוצמה, על תהילה ועל חוכמה, ואני יכול לגרום לאנשים להאמין בחלומותיי. לחש שישה עשר אני מכיר: אם אצטרך אהבה אני יכול להסיט את מחשבתה ולבה של כל אישה. שבעה עשר, שאף אישה שאני רוצה לעולם לא תרצה באחר. ואני מכיר לחש שמונה עשר, והלחש הזה הוא הגדול מכולם, ואת הלחש הזה איני יכול לספר לאיש, כי סוד שאיש אינו יודע מלבדך הוא הסוד החזק ביותר שיכול להיות אי פעם.”

“בקושי כבה האור, כאשר החל רטט מוזר להשפיע על הרשת שמתחתיה שכבו שלושת הילדים. הוא הורכב ממספר רב של שריטות עמומות שהפיקו צליל מתכתי, כאילו טפרים ושיניים כירסמו בחוט הנחושת. לכך נלוו כל מיני צווחות קטנות וחדות. הילד הקטן בן החמש, בשמעו את המהומה הזאת מעל לראשו, וקופא מפחד, דחף במרפקו של אחיו; אך האח הגדול כבר עצם את עפעפיו, כפי שגברוש ציווה. ואז הקטן, שכבר לא היה יכול לרסן את פחדו, שאל את גברוש, אך בקול נמוך מאוד, ובנשימה עצורה:—"אדוני?"—"הֵי?" אמר גברוש, שזה עתה עצם את עיניו.—"מה זה?"—"אלה החולדות," השיב גברוש. והוא הניח שוב את ראשו על המחצלת. החולדות, אכן, שהתרוצצו באלפים בגוויית הפיל, ואשר היו הכתמים השחורים החיים שכבר הזכרנו, נרתעו מן הלהבה של הנר כל עוד היה דולק; אך ברגע שהמערה, שהייתה אותה עיר שלהם, חזרה אל החשכה, ובהריחן את מה שהמספר הטוב פרו מכנה "בשר טרי", הן התנפלו בהמוניהן על האוהל של גברוש, טיפסו אל ראשו, והחלו לנשוך את הרשתות כאילו ביקשו לנקב את המלכודת החדשה הזאת. אף על פי כן הקטן לא הצליח להירדם. —"אדוני?" פתח שוב. —"הֵי?" אמר גברוש. —"מה הן חולדות?" —"אלה עכברים." ההסבר הזה הרגיע מעט את הילד. הוא ראה עכברים לבנים במהלך חייו, והוא לא פחד מהם. ואף על פי כן, הוא הרים שוב את קולו. —"אדוני?" —"הֵי?" אמר גברוש שוב. —"למה אין לך חתול?" —"היה לי אחד," השיב גברוש, "הבאתי אחד לכאן, אבל הם אכלו אותה." ההסבר השני ביטל את פעולתו של הראשון, והקטן החל לרעוד שוב. הדיאלוג בינו לבין גברוש החל שוב בפעם הרביעית:—"אדון?" —"הֵי?" —"מי זה שנאכל?" —"החתול." —"ומי אכל את החתול?" —"החולדות." —"העכברים?" —"כן, החולדות." הילד, מבוהל, מזועזע למחשבה על עכברים שאוכלים חתולים, המשיך:—"אדוני, האם העכברים האלה יאכלו אותנו?" —"אם לא!" קרא גברוש. פחדו של הילד הגיע לשיאו. אך גברוש הוסיף:—"אל תפחד. הם לא יכולים להיכנס. ובכל מקרה, אני כאן! הנה, אחוז בידי. שתוק ועצום את עפעפיך!”

“בתקופות של שינוי אישי מהיר, אנו עוברים דרך החיים כאילו הוטל עלינו כישוף. אנו מדברים במשפטים שנגמרים לפני שהם מסתיימים. אנו ישנים שינה כבדה משום שאנו צריכים לשאול כל כך הרבה שאלות בעודנו חולמים לבדם. אנו נתקלים באחרים ומרגישים ביישנים כשאנו מזהים נשמות הדומות כל כך לשלנו.”

“אנחנו נישן אתה על גבי כפי כפותי המקיפות את חגורתך ידיך מחזיקות את פני רגלייך מערבבות את רגלי ידיך הנעימות מכופפות אותי עיניך צופות עמוק אלי עיניי צופות אליך בתשוקה ונמשיך לחפש את צעדינו באפר הסיפורים של הזמן...”

“זכרון דרך לדעת בדרך לכוכבים שירדו לחדרי הבירוקרטים הצפופים, מאירים את תקרתם, את אופקיהם שם כל דבר נפתר בקלות על ידי ערימות הנייר והמתכונים לחיות, ליצור, לנהל, לאכול, לנשום, ללמוד לאהוב, כיצד לעשות אהבה, כיצד לישון, כיצד לחלום, כיצד מגיעים לשמחה תחת הכוכבים המלאכותיים של השמים החדשים שצצו מחדרי הבירוקרטים של המוחות המבקשים והחסרי הכוח, שאינם מסוגלים לאהוב, אף על פי שהם כל חייהם למדו מה הם מלמדים.”

“בכל דרך שחשובה, הייתי מת. איפשהו בפנים אולי צרחתי ובכיתי ויללתי כמו חיה, אבל זה היה אדם אחר עמוק בפנים, אדם אחר שלא הייתה לו גישה לשפתיים ולפנים ולפה ולראש, ולכן על פני השטח רק משכתי בכתפיי וחייכתי והמשכתי לנוע. אילו יכולתי פשוט למות פיזית, פשוט לשחרר הכול, ככה, בלי לעשות דבר, לצאת מן החיים בקלות כמו לעבור דרך דלת, הייתי עושה זאת. אבל הייתי הולך לישון בלילה ומתעורר בבוקר, מאוכזב להיות שם ופיוס עם הקיום.”

“כשהכול נגמר והלכתי לישון, שכבתי ער והקשבתי לשעון שעל שידת הלילה שלך ולרוח שבחוץ והבנתי שבאמת הגעתי הביתה, שמיטה איתך היא הבית, ומשהו שהתקרב בחשכה נעלם פתאום. הוא לא יכול היה להישאר. הוא גורש. הוא ידע איך לחזור, בזה הייתי בטוח, אבל הוא לא יכול היה להישאר ואני יכולתי באמת להירדם. לבי נסדק מרוב תודה. אני חושב שזו הייתה התודה הראשונה שאי פעם באמת הכרתי. שכבתי שם לצידך והדמעות התגלגלו במורד צדי פניי אל הכרית. אהבתי אותך אז ואני אוהב אותך עכשיו ואני אהבתי אותך בכל שנייה שבין לבין. לא אכפת לי אם תביני אותי. הבנה מוערכת יתר על המידה, אבל אף פעם לאף אחד אין מספיק ביטחון. מעולם לא שכחתי כמה בטוח הרגשתי כשהדבר ההוא יצא מן החשכה.”