שקט

“נו... נו... אני מחכה לתשובה... ...שתיקה לא עושה את זה... טוב יותר...אתה אמרת שאנחנו חברים... ואני מחכה שעות לתשובה!?”

“כדי שהים יהיה שקט, הרוח חייבת להיות שקטה, רעידת האדמה חייבת להיות שקטה, הסירה חייבת להיות שקטה, הדגים חייבים להיות שקטים; מאחורי כל דממה, שוכנת דממת הכול!”

“השתיקה מסוכנת מאוד, במיוחד כאשר המילים שלך יכולות להיות מקור הריפוי היחיד ברגע מסוים.”

“אני מומחה לדברות בשתיקה — כל חיי דיברתי בשתיקה, וחייתי סיפורי טרגדיות שלמים בשתיקה.”

“השיעורים הטובים ביותר של החיים נלמדים בדממה ובבדידות”

“הרבה אנשים נוטים להאמין שהשתיקה היא חלל שצריך למלא, גם אם לא נאמר דבר משמעותי בו.”

“השתררה שתיקה מתונה. שתיקה ניטרלית עד מעט חיובית. אמנם, שתיקה היא עדיין שתיקה, אלא אם כן חושבים עליה יותר מדי.”

“ג'ייס? כן? איך ידעת שיש לי דם של ציידי צללים? הייתה איזו דרך שבה יכולת לדעת? המעלית הגיעה בנהמה אחרונה. ג'ייס שחרר את השער והחליק אותו פתוח. הפנים הזכירו לקלרי כלוב ציפורים, כולו מתכת שחורה ופריטי קישוט מוזהבים. ניחשתי, אמר, ונעל את הדלת מאחוריהם. זה נראה כמו ההסבר הסביר ביותר. ניחשת? היית חייב להיות די בטוח, בהתחשב בזה שיכולת להרוג אותי. הוא לחץ על כפתור בקיר, והמעלית ניעורה לפעולה בנהמה רוטטת שקלרי הרגישה בכל עצמות כפות רגליה. הייתי בטוח בתשעים אחוז. אני מבינה, אמרה קלרי. בוודאי היה משהו בקולה, כי הוא הסתובב להביט בה. ידה נחתה על פניו בצליפה, סטירה שהטיחה אותו לאחור על עקביו. הוא הניח יד על לחיו, יותר בהפתעה מאשר מכאב. בשביל מה לעזאזל זה היה? עשרת האחוזים האחרים, אמרה, והם ירדו בשאר הדרך אל הרחוב בדממה.”

“כאשר אתה מחפש אהבה, מרחוק, בדממה, האהבה מושכת אותך”

“אמה שלי הייתה בוודאי מודעת לחלוטין לכך שלא תראה עוד את סוואן, שלא תצא עוד מביתה, אך הסגירה הסופית הזו נראתה לה מקובלת עוד יותר בדיוק בגלל הסיבה שבעינינו הייתה אמורה לעשות אותה בלתי נסבלת: מכיוון שהסגירה הזו נגרמה לה בשל ירידה הדרגתית ויציבה בכוחה, כוחה שהיא יכלה למדוד מדי יום, וכשהפכה כל פעולה, כל תנועה ל"עייפה" עבורה, אם לא אפילו כואבת, נתנה לשעמום, לבדידות ולשקט את החן המבורך, החוזק והמנחם של מנוחה.”

“כן, השתיקה כואבת, אבל אם תתמיד לשאת אותה, תשמע את המקצב של היקום כולו.”

“אל תבכה בכישלון! אל תעשה רעש בהצלחה! בכישלון, דממה; בהצלחה, דממה! עוף באותה גישה גם בגבהים וגם בגבהים הנמוכים!”

“בשתיקתי ובדממתי, נשמתי רוקדת באקסטזה של החיים.”

“מחשבות על המוות. זה מעורר בי עצב מתוק לחיות בתוך הבלגן הזה של רחובות, צרכים וקולות: כמה הנאה, חוסר סבלנות ותשוקה, כמה חיים צמאים ושיכרון של חיים צפים פה בכל רגע! ובכל זאת, בקרוב יהיה שקט כל כך לכל האנשים הצועקים, החיים ואוהבי החיים האלה! איך הצל של כל אחד, בן הלוויה הקודר שלו, עומד מאחוריו! זה תמיד מרגיש כמו הרגע האחרון לפני הפלגה של ספינת מהגרים: לאנשים יש יותר מה לומר זה לזה מאי פעם, השעה דוחקת, והאוקיינוס עם השקט הבודד שלו מחכה בקוצר רוח מאחורי כל הרעש – כה רעבתני, כה בטוח בטרפו! וכולם, כולם, מניחים שהעבר לא היה כלום, או עניין פעוט, ושהעתיד הקרוב הוא הכל: מכאן המהירות הזו, הצעקות האלה, הבריחה העצמית הזו! כולם רוצים להיות הראשונים בעתיד הזה – ובכל זאת המוות ושקט המוות הם הדברים היחידים שוודאים ומשותפים לכולם! מוזר שדווקא הדבר היחיד שוודאי ומשותף לכולנו לא משפיע כמעט על בני האדם, ושהם רחוקים מלתפוס את עצמם כאחים למוות! משמח אותי לראות שאנשים לא רוצים לחשוב על המוות בכלל! הייתי רוצה לעשות משהו כדי להפוך את רעיון החיים ליקר יותר לכולנו.”

“כי אין דבר מוחלט אין שקט מוחלט רק תדמית של שלווה זמנית בלבד”

“ככל שאתה יודע יותר, כך אתה מדבר פחות. ככל שאתה מדבר פחות, כך אתה יודע יותר.”

“לספר שקרים זה דבר נורא באמת. בימים האלה, שקרים ושתיקה הם, אפשר לומר, שני החטאים הגדולים ביותר בחברה האנושית. במציאות, אנחנו מספרים הרבה שקרים, ולעיתים קרובות אנחנו שוקעים בשתיקה. אולם, אם היינו מדברים בלי הפסקה כל השנה, ואומרים רק את האמת, האמת כנראה הייתה מאבדת משהו מערכה.”

“השתיקה המסוכנת ביותר היא זו שבה הסכנה הממשמשת ובאה שקטה יותר מן השתיקה שם!”

“אני לא יכול להמשיך להקשיב בשתיקה. אני חייב לדבר אלייך בכל דרך שעומדת לרשותי. את חודרת לנשמתי. אני חצי ייאוש, חצי תקווה. אל תגידי לי שמאוחר מדי, שהרגשות היקרים האלה נעלמו לנצח. אני מציע את עצמי אלייך שוב עם לב ששייך לך אפילו יותר מאשר לפני שמונה שנים וחצי, כשכמעט שברת אותו. אל תעזי לומר שגבר שוכח מהר יותר מאישה, שהאהבה שלו גוועת מוקדם יותר. לא אהבתי אף אחת מלבדך. אולי הייתי לא הוגן, אולי הייתי חלש ומלא טינה, אבל אף פעם לא לא עקבי. את לבדך הבאת אותי לבאת'. עבורך בלבד אני חושב ומתכנן. לא ראית את זה? יכול להיות שלא הבנת את כוונותיי? לא הייתי מחכה אפילו את עשרת הימים האלה אם הייתי יכול לקרוא את הרגשות שלך, כפי שאני חושב שאת חייבת היית לחדור לשלי. אני בקושי מצליח לכתוב. בכל רגע אני שומע משהו שמהמם אותי. את מנמיכה את קולך, אבל אני יכול להבחין בטונים של הקול הזה כשאחרים לא היו שומעים דבר. יצירה טובה ונעלה כל כך! את עושה איתנו צדק, באמת. את מאמינה שיש נאמנות וקביעות אמת אצל גברים. תאמיני שהיא לוהטת, שהיא בלתי מעורערת, אצל פ.ו. אני חייב ללכת, חסר וודאות לגבי גורלי; אבל אני אחזור לכאן, או אעקוב אחרי הקבוצה שלך ברגע שאוכל. מילה אחת, מבט אחד, יספיקו כדי להחליט אם אכנס לבית אביך הערב או לעולם לא.”

“כפי שכולכם יודעים, במהלך החיים אנו חווים סוגים רבים של כאב. כאבי הגוף וכאבי הלב. אני יודע שחוויתי כאב בצורות רבות ושונות, ואני בטוח שגם אתם. אבל ברוב המקרים, אני בטוח שמצאתם שקשה מאוד להעביר לאדם אחר את האמת של אותו כאב: להסביר אותו במילים. אנשים אומרים שרק הם עצמם יכולים להבין את הכאב שהם חשים. אבל האם זה נכון? אני, לפחות, אינני מאמין שכן. אם, לנגד עינינו, אנו רואים מישהו שסובל באמת, לעיתים אנו חשים את סבלו וכאבו כאילו היו שלנו. זהו כוחה של האמפתיה. האם אני מבהיר את עצמי? הוא הפסיק ודילג במבטו שוב על פני החדר. הסיבה שאנשים שרים שירים לאנשים אחרים היא מפני שהם רוצים שיהיה להם הכוח לעורר אמפתיה, להשתחרר מן הקליפה הצרה של העצמי ולחלוק את כאבם ושמחתם עם אחרים. כמובן, אין זה דבר קל. ולכן הערב, כמעין ניסוי, אני רוצה שתתנסו בסוג פשוט יותר, גופני יותר, של אמפתיה. אורות, בבקשה. כולם במקום השתתקו כעת, כל העיניים נעוצות בבמה. בתוך הדממה, האיש בהה אל החלל, כאילו כדי להשהות רגע או להגיע למצב של ריכוז נפשי. ואז, בלי לומר מילה, הוא החזיק את ידו מעל הנר הדולק. לאט לאט הוא קירב את כף היד עוד ועוד אל הלהבה. מישהו בקהל השמיע צליל שנשמע כמו אנחה או גניחה. אפשר היה לראות את קצה הלהבה שורף את כף ידו של האיש. כמעט אפשר היה לשמוע את רחש חריכת הבשר. אישה אחת פלטה צעקה חדה וקטנה. כל השאר רק צפו באימה קפואה. האיש עמד בכאב, פניו מעוותות בייסורים. מה לעזאזל זה היה? למה הוא היה צריך לעשות דבר מטופש וחסר היגיון כזה? הרגשתי שפיותי מתייבשת. אחרי חמש או שש שניות כאלה, הוא הסיר באטיות את ידו מן הלהבה והניח את הצלחת עם הנר עליה על הרצפה. ואז הצמיד את ידיו זו לזו, כפות הידיים הימנית והשמאלית לחוצות זו אל זו. כפי שראיתם הערב, גבירותיי ורבותיי, כאב יכול ממש לשרוף את בשרו של אדם, אמר האיש. קולו נשמע בדיוק כפי שנשמע קודם לכן: שקט, יציב, קר. לא נותר כל זכר לסבל על פניו. אדרבה, הוא הוחלף בחיוך קלוש. והכאב שבוודאי היה שם, יכולתם לחוש כאילו היה שלכם. זהו כוחה של האמפתיה.”