“אני לא יכול להמשיך להקשיב בשתיקה. אני חייב לדבר אלייך בכל דרך שעומדת לרשותי. את חודרת לנשמתי. אני חצי ייאוש, חצי תקווה. אל תגידי לי שמאוחר מדי, שהרגשות היקרים האלה נעלמו לנצח. אני מציע את עצמי אלייך שוב עם לב ששייך לך אפילו יותר מאשר לפני שמונה שנים וחצי, כשכמעט שברת אותו. אל תעזי לומר שגבר שוכח מהר יותר מאישה, שהאהבה שלו גוועת מוקדם יותר. לא אהבתי אף אחת מלבדך. אולי הייתי לא הוגן, אולי הייתי חלש ומלא טינה, אבל אף פעם לא לא עקבי. את לבדך הבאת אותי לבאת'. עבורך בלבד אני חושב ומתכנן. לא ראית את זה? יכול להיות שלא הבנת את כוונותיי? לא הייתי מחכה אפילו את עשרת הימים האלה אם הייתי יכול לקרוא את הרגשות שלך, כפי שאני חושב שאת חייבת היית לחדור לשלי. אני בקושי מצליח לכתוב. בכל רגע אני שומע משהו שמהמם אותי. את מנמיכה את קולך, אבל אני יכול להבחין בטונים של הקול הזה כשאחרים לא היו שומעים דבר. יצירה טובה ונעלה כל כך! את עושה איתנו צדק, באמת. את מאמינה שיש נאמנות וקביעות אמת אצל גברים. תאמיני שהיא לוהטת, שהיא בלתי מעורערת, אצל פ.ו. אני חייב ללכת, חסר וודאות לגבי גורלי; אבל אני אחזור לכאן, או אעקוב אחרי הקבוצה שלך ברגע שאוכל. מילה אחת, מבט אחד, יספיקו כדי להחליט אם אכנס לבית אביך הערב או לעולם לא.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←