מנוחה

“הוא, אכן, היה אחד מהאדונות אשר אנשים שגרו בחיים וטיפחו אותם זוכים להם על פני אחרים, אף על אנשי חכמה וטעם שלא יצאו לעולם החברה כלל, כי אינם עוד רואים אותו כמעוצב על ידי התאוה או השנאה אשר מלאת את הדמיון, אלא מבחינים בו כמשהו שאינו חשוב כלל. טבעם הטוב, שוחרר מכל טומאת חביבנות וכל פחד מלהתגלות כמי שמתרחק מדי, הפך עצמאי למעשה, נהנה מהנוחות והחן של תנועה כאלו של גימנסט מאומן, כל אחד מאיברי גופו הנמוכים יבצע את התנועה הדרושה בדיוק, ללא כל מעורבות גסה של שאר גופו.”

“אני שומרת את האור והאהבה מאבותיי ואבות אבותיי ומשחררת את השאר.”

“תוכל לשקם את הנפש ואת הכוח שלך, אם תתן לעצמך זמן לנוח את הנשמה.”

“הוא כתב לי פתק שבו אמר שניצור יחד אמנות ושנעשה אותה, עם או ללא שאר העולם.”

“אם נשר נותן לך נוצה, שמור אותה היטב. זכור: גם ענקים ישנים שינה עמוקה מדי; מכשפות נבגדות לעיתים קרובות בידי תאוותיהן; לדרקונים יש נקודת תורפה אחת, אי שם, תמיד; לבבות יכולים להיות מוסתרים היטב, ואתה בוגד בהם בלשונך. אל תקנא באחותך. דע שיהלומים ושושנים אינם נוחים כלל כשהם מתגלגלים משפתיו של אדם, כשם שקרפדות וצפרדעים אינם נוחים: גם קרים יותר, וגם חדים יותר, והם חותכים. זכור את שמך. אל תאבד תקווה — מה שאתה מחפש יימצא. בטח ברוחות. בטח באלה שעזרת להם לעזור לך בתורם. בטח בחלומות. בטח בלבך, ובטח בסיפורך. כשאתה חוזר, חזור בדרך שבאת בה. טובות יוחזרו, חובות ייפרעו. אל תשכח את נימוסיך. אל תביט לאחור. רכב על הנשר החכם (לא תיפול). רכב על הדג הכסוף (לא תטבע). רכב על הזאב האפור (אחוז היטב בפרוותו). יש תולעת בלב המגדל; לכן הוא לא יעמוד. כשאתה מגיע לבית הקטן, המקום שממנו התחיל מסעך, תזהה אותו, אף על פי שייראה קטן הרבה יותר מכפי שזכרת. עלה בשביל, ועבור דרך שער הגן שמעולם לא ראית לפני כן אלא פעם אחת. ואז לך הביתה. או בנה לך בית. או נוח.”

“אולי האדם אינו בפועל רשע, האדם בכללותו, כל המין האנושי — אז כל השאר הוא דעה קדומה, פחדים מלאכותיים בלבד, ואין מחיצות, וזהו כפי שצריך.”

“אולי דפים אלה מופנים במיוחד אל תלמידים עניים. אשר לשאר קוראיי, הם יקבלו את אותם חלקים המתאימים להם. אני מקווה שאיש לא ימתח את התפרים בשעה שילבש את המעיל, שכן הוא עשוי להועיל היטב למי שהוא מתאים לו.”

“מישהו צריך למות כדי ששארנו נעריך את החיים יותר.”

“את הלב הזה שבתוכי אני חש, ואני שופט שהוא קיים. את העולם הזה אני יכול לגעת, ואני גם כן שופט שהוא קיים. כאן מסתיים כל ידיעתי, והשאר הוא בנייה. כי אם אנסה לתפוס את העצמי הזה שאני חש בו ביטחון, אם אנסה להגדירו ולסכמו, אין הוא אלא מים החומקים בין אצבעותיי. אני יכול לשרטט בזה אחר זה את כל ההיבטים שהוא מסוגל ללבוש, את כל אלה שגם יוחסו לו, את החינוך הזה, את המקור הזה, את הלהט הזה או את השתיקות הללו, את האצילות הזאת או את השפלות הזאת. אבל אי אפשר לצרף היבטים זה לזה. אותו לב עצמו שהוא שלי יישאר לעד בלתי ניתן להגדרה בעיניי. בין הוודאות שיש לי על קיומי ובין התוכן שאני מנסה להעניק לוודאות הזאת, הפער לעולם לא יתמלא. לעד אהיה זר לעצמי. בפסיכולוגיה כמו בלוגיקה, יש אמיתות אך אין אמת. "דע את עצמך" של סוקרטס שווה בערכו ל"הייה סגול" של בתי התפילה שלנו. הן חושפות געגוע ובה בעת גם בורות. הן תרגילים עקרים בנושאים גדולים. הן לגיטימיות רק במידה המדויקת שהן בקירוב.”

“אל תגביל את עצמך לתפיסות המוקדמות שלך על עצמך, אלא השלך את עצמך אל דף חלק שעדיין לא כתבת עליו, וראה מה תגלה עליך, ראה איזה סיפור נפרש, ראה מה קורה! אני תמיד עושה זאת, ולפעמים זה יכול להיות מאוד מפחיד! לעמוד לעיתים קרובות כל כך מול דף חלק שאין עליו עדיין שום דבר כתוב! אני מרגישה כאילו אני נשמה עם כיסוי יחיד – גופי העשוי עור – וזה הדבר היחיד שבין אני שבפנים לבין שאר העולם! זה די מפחיד להתחיל כל יום על דף חלק, לשכוח את התפיסות המוקדמות שלך על עצמך ולאפשר למחשבתך לאמץ את החדש! זה כמו לפגוש את עצמך בפעם הראשונה, שוב ושוב!”

“לפעמים האנושות מפתיעה אותי עם כל חוסר השליטה שלה בדחפים הקדמוניים. דחפים מולדים אלה הם התכונות הביולוגיות שהופכות אותנו לדומים לשאר ממלכת החיות. אבל התכונות המודרניות שהופכות אותנו לנעלים על כל בעלי החיים הן השכל והשליטה העצמית.”

“ננסי יצאה אל הסלעים שלה וחיפשה בבריכות שלה והניחה לאותו זוג להסתדר בעצמם. היא התכופפה נמוך ונגעה בכלניות הים החלקות, דמויות הגומי, שנדבקו כגושי ג'לי אל דופן הסלע. מהורהרת, היא הפכה את הבריכה לים, והפכה את הדגיגים לכרישים וללווייתנים, והטילה ענני ענק על העולם הזעיר הזה בכך שהצמידה את ידה אל השמש, וכך הביאה חושך ושממה, כמו האל עצמו, על מיליוני יצורים בורים ותמימים, ואז הסירה את ידה בפתאומיות והניחה לשמש לפרוץ מטה. על החול החיוור המשובץ, בצעדים גבוהים, משורגים, עטויי כפפה, פסע איזה לווייתן פנטסטי (היא עדיין הגדילה את הבריכה), והחליק אל תוך הסדקים העצומים שבצד ההר. ואז, כשהניחה לעיניה להחליק כמעט באין-רואה מעל הבריכה ולנוח על אותו קו רוטט של ים ושמים, על גזעי העצים שעשן האניות גרם להם לרעוד באופק, היא נעשתה, עם כל אותה עוצמה הסוחפת באכזריות ונמשכת לאחור בהכרח, מהופנטת, ושני החושים של המרחב האדיר הזה ושל הזעירות הזאת (הבריכה שוב הצטמצמה) הפורחים בתוכו גרמו לה להרגיש שהיא כבולה ביד וברגל ואינה מסוגלת לזוז בשל עוצמת הרגשות שהפכו את גופה שלה, את חייה שלה, ואת חייהם של כל האנשים בעולם, לעד, לכלום. כך, בהאזינה לגלים, כשהיא כפופה מעל הבריכה, היא הייתה מהורהרת.”

“הו ילדים שמימיים, אל תשכחו שאלוהים נמצא כאן, שם ובכל מקום. הציפורים הן עיניו והאוויר הוא אוזניו. וכאשר אתם ישנים, לבכם ונשמתכם נחים ערומים לפניו. הוא יכול לשתות מנהרות מחשבותיכם, ואף לחוש את רטיבות דמעותיכם.”

“חזרה על הצהרות חיוביות במשך כמה דקות, ואז חשיבה שלילית בשארית היום, מנטרלת את ההשפעות של המילים החיוביות.”

“...זה בהחלט כדאי מאוד לסבול ייסורים במשך שנתיים או שלוש מחייו של אדם, למען היכולת לקרוא את כל שאריתו. שקלי - אילו לא לימדו קריאה, גברת רדקליף הייתה כותבת לשווא - או שאולי כלל לא הייתה כותבת.”

“הרודוטוס אומר, מעט מאוד דברים קורים בזמן הנכון, והשאר אינם קורים כלל: ההיסטוריון המצפוני יתקן את הפגמים הללו.”

“בגיל עשרים אתה יודע שלא תהיה כוכב רוק. בגיל עשרים וחמש אתה יודע שלא תהיה רופא שיניים או איש מקצוע מכל סוג שהוא. ובגיל שלושים, האפלה מתחילה להתקרב — אתה תוהה אם אי פעם תזכה למימוש, שלא לדבר על עושר והצלחה. בגיל שלושים וחמש אתה יודע, בעצם, מה תעשה בשארית חייך, ואתה מתפטר מגורלך...... כלומר, למה אנשים חיים כל כך הרבה זמן? מה יכול להיות ההבדל בין מוות בגיל חמישים וחמש לבין מוות בגיל שישים וחמש או שבעים וחמש או שמונים וחמש? השנים הנוספות האלה... איזו תועלת הן בכלל יכולות להביא? למה אנחנו ממשיכים לחיות אף על פי ששום דבר חדש לא קורה, שום דבר חדש לא נלמד, ושום דבר חדש לא מועבר? בגיל חמישים וחמש, הסיפור שלך כמעט נגמר.”

“כל מה שעושה ברק אובמה או רוצה לעשות לארצנו אינו דבר חדש על העולם, שכבר נכשל בו.”

“איך לצייר תמונה (XII)דע מתי סיימת, וכשאתה מסיים, הנח את העיפרון או את מכחול הצבע שלך. כל השאר הוא רק החיים.”

“עד שתעשה את מיטבך, אל תנסה לנוח. עד שתזנק, אל תנסה לישון. עד שתגיע לפסגה, אל תנסה לעצור.”