מנוחה

“זו הייתה עדות אינסטינקטיבית לערכה של ליטל דוריט ולשוני בינה לבין כל השאר, שהבחור המסכן הצעיר כיבד אותה ואהב אותה על כך שהייתה פשוט מה שהייתה.”

“שחור כמו הלילה.שחור כמו המעמקים.שחור כמו לבך.שם שנאתך שרויה במנוחה.”

“שחרר את הטעויות ואת החטאים של אחרים. יהיה לך די זמן לעשות את הטעויות שלך, כל שארית חייך כדי לבצע את החטאים שלך.”

“פוליו הוא די מיוחד, כי ברגע שמשיגים את מיגורו, כבר לא צריך להוציא עליו כסף; הוא פשוט שם כמתנה לשארית הזמן.”

“סיפור המשמעות של להיות אנושי לעולם אינו שלם. כל דור יוליד את חלקו שלו בקומדיות ובטרגדיות, בטיפשים ובגאונים. מה שהיוונים התחילו, שאר העולם ימשיך לבנות עליו. הסיפורים הישנים ימשיכו להסביר מאין באנו, בעוד הסיפורים החדשים יאירו לאיזה כיוון נוטה האנושות. אוסף הסיפורים העתידיים של האנושות יוסיף לספרייה המצטברת של הסיפורים שסופרים מן העבר סיפרו, ואנתולוגיה של סיפורים שיתופיים תשפוך אור על האחידות של הרוח האנושית בשאיפותיה, בכוחותיה, בתהפוכותיה ובחכמתה.”

“האנשים שאני אוהבת, אני מחויבת לאהוב אותם עד סוף חיי.”

“היא צעקה, והיוקרה הטבעית של האישה הביתית מהמעמד הבינוני עלתה פתאומית אל פני השטח, דרך התרבותיות המותאמת של "האישה הקלה". אנשים שסיפקו לעצמם את הנאה מפעילות של "לקיחת דברים", שפירשו שירה, זלזלו בחישובים חומריים של רווח והפסד, וטיפחו אידיאלים של כבוד ואהבה – היא סיווגה אותם כקבוצה נפרדת, עליונה מכל שאר האנושות.”

“אבותיי מציעים לי אושר, אהבה ואור. אני מקבלת בהכרת תודה את מה שמיועד לטובתי הגבוהה ביותר ומשחררת את השאר חזרה אל האור הלבן והטהור.”

“וכאות לכך שהכול היה עכשיו כשורה בעולם, היא פתחה את פיה מעט, ואחרי שסידרה טוב יותר את שפתיה הדביקות סביב שיניה הישנות, השמיעה בהן צליל מציצה והתיישבה במצב של מנוחה מבורכת. לוין עקב מקרוב אחר תנועותיה האחרונות. אני בדיוק אותו דבר! אמר לעצמו; בדיוק אותו דבר! לא נורא... הכול כשורה.”

“להתחיל מחדש מתחיל כאשר אני מפתח הערכה שהתעוררה מחדש למה שכבר יש לי, הכרה מחודשת במה שוויתרתי עליו בפזיזות, הבנה משוקמת לכך שאני עושה בטיפשות את שני הדברים האלה, ומחויבות מחודשת לחיות את שארית חיי בלי לעשות שוב אף אחד מהם לעולם.”

“זו משאלתי ותקוותי היקרה ביותר שאלוהים יהיה מרוצה מן המורשת שלי, שחיים ישתנו בזכותה, ושהעולם יהיה טוב לאין שיעור משום שזכיתי להותיר מורשת כלשהי בכלל. ואם במקרה אזכה למזל דיו כדי שדברים אלה יתממשו, אוכל אז לנוח בידיעה שחייתי היטב.”

“נמצאת לפנינו, אם נבחר, התקדמות מתמשכת בשמחה, ידע וחכמה. האם נבחר במקום זאת במוות, כי לא נוכל לשכוח את מחלוקותינו? אני מתפעל כבני אדם לבני אדם: זכרו את האנושיות שלכם, ושכחו את שארית הדברים.”

“הלב הזה שבתוכי אני חש, ואני שופט שהוא קיים. העולם הזה אני יכול לגעת בו, ואני גם כן שופט שהוא קיים. כאן מסתיים כל ידיעתי, והשאר הוא בנייה. שכן אם אנסה לתפוס את העצמי הזה שאני חש בו ביטחון, אם אנסה להגדירו ולסכמו, אין הוא אלא מים החומקים בין אצבעותיי. אני יכול לשרטט בזה אחר זה את כל ההיבטים שהוא מסוגל ללבוש, את כל אלה שגם יוחסו לו, את החינוך הזה, את המקור הזה, את הלהט הזה או את השתיקות הללו, את האצילות הזאת או את השפלות הזאת. אבל אי אפשר לצרף היבטים זה לזה. אותו לב עצמו שהוא שלי יישאר לעד בלתי ניתן להגדרה בעיניי. בין הוודאות שיש לי על קיומי לבין התוכן שאני מנסה לתת לוודאות הזאת, הפער לעולם לא יתמלא. לעד אהיה זר לעצמי. בפסיכולוגיה כמו בלוגיקה, יש אמיתות אך אין אמת. "דע את עצמך" של סוקרטס שווה בערכו ל"הייה מוסרי" של בתי הווידוי שלנו. הן חושפות געגוע ובה בעת בורות. הן תרגילים עקרים בנושאים גדולים. הן לגיטימיות רק במידה המדויקת שהן בקירוב.”

“העוורים לעבדות יגבילו את התפשטותה וישיבו אותה למקום שבו תאמין הציבור כי היא בדרך להכחדה סופית, או שבעדניה ידחפו אותה קדימה עד שתהיה חוקית בכל המדינות – הן הישנות והן החדשות, הן בצפון והן בדרום.”

“אפשר להיכנס אל מנוחת האל דרך בדידות”

“אנו נהנים ממוזיקה יפה, ציורים יפים, אלף רגישויות אינטלקטואליות שונות, אך אין לנו מושג על עלותם – למי שיצרו אותם – בשעות ערירות, בדמעות, בצחוקים חריפים, בגרדות, באסתמה, באפילפסיה, ובמחשבה על המוות, שיותר רעה מכל שאר אלה.”

“מה תקווה יש?" שאלתי. "אם גם מלאכים נופלים, מה תקווה יש לשארינו?”

“חמלה היא עיסוק לכל החיים. אי אפשר לומר משהו כמו, "אהיה רחום רק בימי שני, חמישי ושישי. אבל בשאר הימים אהיה אכזר". זו צביעות.”

“אני בתולה במאה אחוז, עקשן, מאורגן-יתר, מנותק במקצת משאר העולם.”

“נשים שמוכנות לחשוב בגדול, באומץ ובחוצפה הן הנשים שניפצו תקרת זכוכית אחר תקרת זכוכית כדי ליצור כוכבים מנצנצים שיאירו את דרכנו לשאריתנו לראות את הדרך שלנו לפיהם”