גאווה

“אין לי שום זכות לבקר ספרים, ואני לא עושה זאת אלא כשאני שונא אותם. לעיתים קרובות אני רוצה לבקר את ג'יין אוסטן, אבל ספריה משגעים אותי עד כדי כך שאינני יכול להסתיר את טירופי מן הקורא; ולכן אני מוכרח להפסיק בכל פעם שאני מתחיל. בכל פעם שאני קורא את גאווה ודעה קדומה אני רוצה לחפור אותה מן הקבר ולהכות אותה על הגולגולת בעצם השוק שלה עצמה.”

“מבין כל הדתות הגדולות, או היעדרן, זו של האתאיסט היא אחת המתחזות הטובות ביותר: היסוד שלו לכל הקיומים, כמו גם להתנהגויות מוסריות לטובת האנושות כולה, מתחיל במדע אך מסתיים בו עצמו, תסביך נפוליאון של גם השכל וגם הדמיון. לעומת זאת, האנטי-תאיסט לא היה שורד בלי אל מעבר לו עצמו לצוד. הוא אינו מעמיד פנים, הוא פשוט מבטל את עמדתו שלו.”

“האמונה שלי היא שמוסרית, אלוהים והשטן נמצאים בערך באותו מקום. לפי ההבנה הרווחת של מקור השטן, קדושה חייבת להיות בדם שלו – אבל מתכון מושחת. ההבדל המרכזי הוא שאלוהים מוכן להציע חסד על חטאינו; הוא מתענג על החסד. אלוהים הוא העונשן הקדוש והצודק היחיד של החטא, כן, אבל זה חלק מהסיבה שהענישה לשם הענישה עצמה איננה משהו שהוא אוהב. בעוד שהשטן, כמתלונן, וכפי שנכתב, מחפש בעצם רשות מאלוהים כדי לעונש; הוא, כחוקן מנוסה, מתענג על מציאת עוולות ויפר את המוסר שלו רק כדי לחשוף אי‑מוסר. לכן גם הנשמה האנטי‑דתית וגם הנשמה הדתית האלימה, במודע או בתת‑מודע, ובצער, משבחות את השטן – האוהב הלא‑חוקי של ענישה של אי‑חוקיות, וגם התאורטיקן הגדול ביותר שלנו. הוא אוהב רשע, אבל רק כי הוא אוהב לעונש רשע.”

“אחד הדברים שאנשים לא ממש מזהים לגבי הדמיון בין קאנטרי להיפ-הופ הוא שהם חגיגות של גאווה באורח חיים.”

“בחיים העולמיים, בשל מאדאקטה (שכרון האגו של ״אני צ׳נדובהאי״), האדם איבד לחלוטין את המודעות לכל דבר שבאשר לעצמו. הכול בחיים העולמיים אינו אלא שכרון. האוכל משכר, החושים משכרים. [לכן] לך אל מי שאין בו מאדא, אל מי שהשמיד כל שכרון. שם, בקרבתו, תבין ש״וואו! שכרון האגו הוא דבר שיכול לרדת!״ ואז תתבטא המודעות של ״שלנו״. אתה, העצמי, הנך אכן הנשמה העליונה המוחלטת (פרמטמה)!”

“ההול הוא מקום לחכות, מקום שממנו אפשר לנסות את הדלתות השונות, ולא מקום לגור בו. בשביל זה, החדר הגרוע ביותר (אשר הוא) עדיף, לדעתי. נכון שיש אנשים שממתינים בהול זמן רב, בעוד אחרים מרגישים כמעט מיידי איזו דלת צריכים לדפוק. לא יודע למה זה קורה, אבל בטוח שאלוהים לא משאיר אף אחד בממתינה בלי סיבה טובה. כשאתה נכנס לחדר שלך תגלה שההמתנה הארוכה עשתה לך טוב שלא היה קורה אחרת. אבל צריך לראות זאת כהמתנה, לא כמחנה. המשך להתפלל לאור; ובטח שגם בהול צריך להתחיל לציית לכללים שמשותפים לכל הבית. והכי חשוב לשאול איזו דלת היא האמיתית, לא איזו נראית הכי יפה מבחינת צבעים וצביעה. במילים פשוטות, השאלה לא צריכה להיות: "האם השירות הזה נוח לי?" אלא "האם הדוקטרינות האלה נכונות: האם כאן קדושה? האם מצפוני דוחף אותי לכיוון הזה? האם הססנות שלי לדפוק בדלת נובעת מגאווה, מטעם אישי או משעמום של שומר הדלת?" כשאתה מגיע לחדר שלך, היה אדיב כלפי אלה שבחרו דלתות אחרות ואלו שעדיין מחכים בהול. אם הם טועים הם זקוקים לתפילותיך יותר; ואם יש ביניהם אויבים, אתה מצווה להתפלל גם עבורם. זה אחד הכללים שמשותפים לכל הבית.”

“השמחה היא לפעמים ברכה, אך לעיתים קרובות היא כיבוש. רגע הקסם שלנו עוזר לנו להשתנות ושולח אותנו לדרך בחיפוש אחר חלומותינו. כן, אנחנו עומדים לסבול, יהיו לנו זמנים קשים, ונחווה אכזבות רבות — אבל כל זה חולף, ואינו מותיר חותם קבוע. ויום אחד נביט לאחור בגאווה ובאמונה על המסע שעשינו.”

“ספקולציה, תנועות שנטשו מחשבה רציונלית, תאי תהודה, השלכה, צביעות עם מעט עד בלי מודעות עצמית, מוחות מבולבלים שטופי מוח ולבבות מניפולטיביים שעברו מניפולציה — ודאי יימצא כל אלה, כדרכם של אנשים, בטוחים-בעצמם בבוזם המשוחד והקנאי, הבלתי-נמנע, כלפי בני אדם. לכולנו היה טוב לעשות אם היינו חושבים מחדש בענווה מדי פעם: "את מי אני באמת שונא? לאיזו מטרה?”

“מי גורם לך כאב? הכעס, הגאווה, האשליה והחמדנות שלך. מהו פגם הטבע בכל זה?”

“אני נוקט את מעשיי מתוך התשוקה שלי ולא מתוך כפייה.”

“אדם הוא חכם אם הוא מקשיב למיליוני עצות ואינו מיישם אף אחת מהן.”

“עליך תמיד לשמור שאלה לאנשים שחושבים שאתה גאוותן כשאתה מדבר על החלומות שלך! השאלה היא "איך הם היו יודעים שאתה גאוותן אילו לא דיברת על החלומות שלך?" אם כן, איך אמורים אנשים לדעת מה אתה עושה אם אתה מוצא הנאה בהסתרת עצמך?”

“הדבר הטוב ביותר שאי פעם יכול להיות לך הוא שקט נפשי; הוא אש מחממת כדי לשמור לב קר בחום, וביטחון מבוצר להתגאות בו.”

“אם הדוקטרינה שלך השתנתה לטובה אך האופי שלך השתנה לרעה, אתה השתנית לרעה.”

“אך מה שנאבק ברגשות הטובים הללו היה הגאווה,—המידה הרעה של היצורים השפלים והמושפלים ביותר לא פחות מזו של הגבוהים והבטוחים בעצמם. בת לווייתם האומללה של גנבים ובריונים, הנדחית המנודה של מקומות מושחתים, חברתם של פסולת בתי הסוהר והספינות-כלא, החיה בצלו של הגרדום עצמו,—גם היצור המושפל הזה חש גאווה רבה מדי מכדי להסגיר הבהוב קלוש של הרגש הנשי, אשר חשבה אותו לחולשה, אך אשר לבדו קישר אותה עם אותה אנושיות, שממנה מחקה חייה המתכלים כל כך הרבה, הרבה עקבות עוד בהיותה ילדה קטנה.”

“אחת מהרבה הבלבלות נבעה מתמימות בלבד, כתוצאה משיחוקם של מייסדי מדינת דוויין הובר וקילגור טרוט. מייסדי המדינה היו אצילים, וברצונם היה להדגים את חינוכם הבלתי-פרקטי, שבסיסו היה בחקר האגדות העתיקות. הם היו גם שירה רעה. אך חלק מהבלבלות הייתה רעה, כי היא מסכה פשעים גדולים. לדוגמה, מורים בארצות הברית של אמריקה כתבו פעם אחר פעם על הלוחות השחורים את התאריך הזה, והציעו לתלמידים לזכור אותו עם גאווה ושמחה: 1492 המורים סיפרו לתלמידים שזהו השנה שבה היבשת שלהם "נגלה" על ידי בני אדם. למעשה, מיליוני בני אדם כבר חייו חיים מלאים ודמיוניים על היבשת ב-1492. זו הייתה פשוט השנה שבה החלו גזלנים ימיים לגנוב, לרצוח ולשדוד אותם. זו הייתה בלבלות נוספת שהשתללה לתלמידים: שגזלני הים eventually יצרו ממשל ש”

“בדומה לבני אדם, דעות באות בכל הצורות והגוונים, אך בסופו של דבר הן רק מה שהן; ועדיין אפשר לסווגן לפי טבען. הראשונה, אפשר לומר, היא האינדוקטרינלית, אשר, כמובן, מוכתבת בידי הקהילה והצורך, בידי הצורך האנושי בקבלה; שנית, ישנה האישית, וזו מוכתבת לעיתים קרובות בידי הייחודיות, בידי הכמיהה להיראות מעניינת ואינטליגנטית, או חופשית, או מיוחדת; ולבסוף באה הרגשית. זו מוכתבת בדרך כלל בידי הנסיבות, המרירות וההתרגשות. אולם לעיתים נדירות נמצא מקרה שבו מי מאלה מוכתבת בידי התבונה במצבה הטהור: מכאן אנו רואים כי בלב מספר דעות שגויות לא תמיד עומעמת מידע שגוי, אלא לעיתים קרובות למדי איזו בעיה של העצמי האנושי.”

“המילים שלי אינן ההשראה, אני ההשראה.”

“חברים יכולים להפוך לאויבים, ואויבים יכולים להפוך לחברים. אגו וגאווה יכולים להפוך את מה שטוב לרע, ומילים טובות יכולות להפוך את מה שרע למשהו טוב.”

“כמובן, בשרשרת המחשבות שלנו, כולנו היינו רוצים לחשוב שאנחנו על המסילה הנכונה, או לפחות באותה חברת רכבות כמו המסילה הנכונה.”