אחיות

“אני ממשיך להסתכל, עיני לא חסרות דבר, זוכר את הרגעים שאנחנו חילקנו זה עתה. אך בכל הזמן הזה היא לא מבטת אחורה, ואני מושפע מהתמונות שליה לה מאבק עם אויבים לא נראים. אני יושב לצד המיטה עם גב כואב, ומתחיל לבכות כשאני מקים את העטף. אלי לא מרגישה. אני מבין, כי דעתה נעלמה. מספר עמודים נופלים לרצפה, ואני מתכופף כדי לקחת אותם. עייפות כעת, אני יושב לבד, מרוחק מאשתו. ובשעה שהאחיות נכנסות הן רואות שני אנשים שצריך להרגיע. אישה רועדת מפחד מהשדים בדעתה, וגבר זקן שמאוהב בה יותר מחייו, בוכה קלות בפינה, פניו בידיו.”

“החלפת תוכנה, בין אם מדובר בנהגים או במלצרים או באחיות - היא מתקדמת. הטכנולוגיה לאורך זמן תפחית את הביקוש למשרות, במיוחד בקצה הנמוך של מערך המיומנויות.”

“לימדו אותי שהאחות החרוצה ביותר נמצאת בחלק המלוכלך ביותר של המחלקה הקלינית”

“שנאה. משהו כמעט גשמי כמו קירות, פסנתרים או אחיות. היא כמעט יכלה לגעת באנרגיה ההרסנית שדלפה מגופה. היא הרשתה לתחושה לעלות, בלי קשר לשאלה אם היא טובה או רעה; נמאס לה משליטה עצמית, ממסכות, מהתנהגות הולמת. ורוניקה רצתה לבלות את יומיים או שלושת הימים שנותרו לה בחיים בהתנהגות בלתי הולמת ככל שתוכל.”

“אני מרגיש שיצאתי מן הטבע באופן מטריד. אילו פנלופה קרוז הייתה אחת מהאחיות שלי, אפילו לא הייתי שם לב.”

“היא אכן הבינה, או לפחות היא הבינה שהיא אמורה להבין. היא הבינה, ולא אמרה על כך דבר, והתפללה לכוח לסלוח, ואכן סלחה. אבל הוא לא יכול היה למצוא את החיים עם סליחתה קלים כל כך. ארוחת בוקר בערפל של סליחה: קפה עם סליחה, דייסה עם סליחה, סליחה על הטוסט החמאה. הוא ודאי היה חסר אונים מולה, כי איך אפשר להתכחש למשהו שמעולם לא נאמר? היא גם טינתה את האחות, או את האחיות הרבות, שטיפלו באבי בבתי החולים השונים. היא רצתה שהוא יזקוף את החלמתו לזכותה בלבד—לטיפולה, למסירותה הבלתי נלאית. זהו הצד האחר של חוסר האנוכיות: העריצות שלו.”

“שמתי לב בשלוש השנים האחרונות שרוב הנוצרים האפריקאים נשענים על הכומר שלהם או על המטיפים שלהם להכוונה בחיים יותר מאשר על המרצים שלהם, הפוליטיקאים והאחיות שלהם. זה מסביר מדוע רוב האנשים מסרבים לסדרי עדיפויות רפואיים מסוימים בכל הנוגע למסרים של הכומר שלהם. אני חושב שאם לכל כומר צריך להיות ידע יזמי בצירוף יושרה רוחנית, אפריקה תרעד!”