סיוטים

“אף על פי כמה שתתעורר, ייבשו הדמעות. אף על פי כמה חלומות רע, זיכרונות, חזיונות או פחדים תעבור, הם יעברו. לעבור אותם כדי למצוא את עצמך האמיתי ואת השמחה שאתה ראוי לה – לא זה סיכון. לבזבז את הזמן שיש לך בגוף זה, לעולם לא להציג את נשמתך בפניך או בפני אף אחד, לחיות בחרדה ובמסרוד – זהו דבר האמתי הכי מסוכן שאתה יכול לעשות.”

“חלומות עתידיים מסיחים את דעתך מסיוטי ההווה.”

“כל אחד מאיתנו רואה סיוטים רבים מדי יום, לא בשנתנו אלא בעינינו ממש: העוני! הסיוט האמיתי ביותר והנפוץ ביותר בכל הזמנים!”

“אני כותב כדי למצוא כוח. אני כותב כדי להפוך לאדם שמסתתר בתוכי. אני כותב כדי להאיר את הדרך בחושך עבור אחרים. אני כותב כדי שאנשים יראו וישמעו אותי. אני כותב כדי להיות קרוב לאלה שאני אוהב. אני כותב בטעות, בדחף, בכוונה ובכל מקום שיש נייר. אני כותב כי הלב שלי מדבר שפה אחרת שמישהו צריך לשמוע. אני כותב מעבר למבוכה של החשיפה. אני כותב כי היפותיה לא צריכה תשובות, אלא שאלות שמרפאות. אני כותב כדי לצאת מלילות סיוט. אני כותב כי אני נוסטלגי, רומנטי ודורש סיום שמח. אני כותב כדי לזכור. אני כותב בידיעה ששיחות לא תמיד מתרחשות. אני כותב כי דיבור לא ניתן לקריאה חוזרת. אני כותב כדי להרגיע מוח שמטורט. אני כותב כי אפשר לשחק על הדף כמו ילד שנשאר לבד בחול. אני כותב כי הרגשות שלי שייכים לירח; גאות ושפל. אני כותב בידיעה שאפול על המילים שלי, אבל אף אחד לא יאמר שזה נמשך זמן רב. אני כותב כדי לצבוע את העולם כפי שאני רואה שהאהבה צריכה להיות. אני כותב כדי להשאיר מורשת. אני כותב כדי לתת משמעות לחוסר משמעות. אני כותב בידיעה שאהרגו אותי במילותיי, שאבקרים ידקרו אותי, שאוּסקר את עצמי על ידי חוסר הבנה והבנה. אני כותב בשביל השונאים, האוהבים, הבודדים, הלב השבור והחולמים. אני כותב כי יום אחד מישהו יגיד לי שהרגשות שלי לא היו בזבוז זמן. אני כותב כי אלוהים אוהב סיפורים. אני כותב כי יום אחד אפסיק להיות כאן, אבל מה שהאמנתי והרגשתי ימשיך לחיות.”

“החיים הם רק חלום, בעבור אחדים זהו חלום מתוק, בעבור אחרים, סיוט. אבל מה שלא יהיה, הוא תמיד קצר ומתפוגג במהירות.”

“חמימות אור השמש על פניי העירה אותי בבוקר. לא זכרתי שנרדמתי או איך הגעתי למיטתי שלי. אבל כן זכרתי סיוטים. סיוטים איומים שבהם הופיעה גוון. סובבתי את ראשי כדי להביט מבעד לחלון הפתוח, שבו השמש זרחה במלוא הדרה, מלבינה שמיים בהירים דיים כדי להעיד שיהיה זה יום אביב יפהפה. האוויר הדיף ריח של גשם ממטרי הלילה, מעורב בניחוח פרחים עז. שיח לילך גדול בחוץ היה אחראי לבושם. שאפתי את האוויר הנקי והריחני. עפעפיי רפרפו, ממצמצים אל השתקפות מסנוורת של אור היום על הזכוכית. הכחול שמעבר העניק לחדרי זוהר מופלא. כל זה היה הזמנה להתענג על יום חדש—הזמנה שסירבתי לה, כי שום דבר מזה לא היה חשוב לי. העולם יכול היה באותה מידה להגיע אל סופו האפל והמכוער. לא ראיתי כל סיבה לכך שיופי או חיים יימשכו כל עוד גוון אבודה. התהפכתי במיטה, ושוב חשתי את אחיזת המלחציים מתהדקת סביב לבי כשבכיתי את עצמי חזרה אל השינה.”

“ומישהו ישלם על כך. נקמה היא בת־לוויה קרה למיטה, דיאנה אמרה, אבל אמה לא האמינה בכך. נקמה תאפשר לה לחשוב על הוריה בלי שיווצר קשר קר של פחד בבטנה. היא תוכל לחלום בלי לראות את פניהם הטבועות ובלי לשמוע את קולותיהם קוראים לעזרתה.”

“לרדוף אחר החלומות שלך הוא הדרך הטובה ביותר לבודד את עצמך מהסיוטים שלך.”

“באור היום אנחנו יודעים שמה שאבד אבד, אבל בלילה זה אחרת. שום דבר לא מסתיים, לא למות, לא להתאבל;”