“חמימות אור השמש על פניי העירה אותי בבוקר. לא זכרתי שנרדמתי או איך הגעתי למיטתי שלי. אבל כן זכרתי סיוטים. סיוטים איומים שבהם הופיעה גוון. סובבתי את ראשי כדי להביט מבעד לחלון הפתוח, שבו השמש זרחה במלוא הדרה, מלבינה שמיים בהירים דיים כדי להעיד שיהיה זה יום אביב יפהפה. האוויר הדיף ריח של גשם ממטרי הלילה, מעורב בניחוח פרחים עז. שיח לילך גדול בחוץ היה אחראי לבושם. שאפתי את האוויר הנקי והריחני. עפעפיי רפרפו, ממצמצים אל השתקפות מסנוורת של אור היום על הזכוכית. הכחול שמעבר העניק לחדרי זוהר מופלא. כל זה היה הזמנה להתענג על יום חדש—הזמנה שסירבתי לה, כי שום דבר מזה לא היה חשוב לי. העולם יכול היה באותה מידה להגיע אל סופו האפל והמכוער. לא ראיתי כל סיבה לכך שיופי או חיים יימשכו כל עוד גוון אבודה. התהפכתי במיטה, ושוב חשתי את אחיזת המלחציים מתהדקת סביב לבי כשבכיתי את עצמי חזרה אל השינה.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←