מוזיקה

“השיר הקטן הזה, הסיפור הקטן הזה של "שמונה עד חמש" – הוא לא יסתיים מעולם. כמו "אני תמיד אוהבת אותך", הוא ממשיך לחזור, להופיע בכל פעם בצורה אחרת.”

“מידת היצירתיות שאני מעריץ אצל אדם היא יכולתו להיות יצירתי בשפע ובו בזמן, במובן מסוים, לומר את האמת. זהו הטיפש שיוצר רק את שקריו שלו, והמשעמם שפשוט חוזר על מה שאומרים לו.”

“הבט סביבך, איתן," אמרתי. "סוף העולם. זה הפרס שאתה רוצה? אתה באמת רוצה שהכול ייהרס — הטוב עם הרע? הכול?" "אין כס למתנֵסיס," מלמל איתן. "אין כס לאמא שלי." "אתה אמרת שאמא שלך היא אלת האיזון," הזכרתי לו. "לאלים הפחותים מגיע יותר, איתן, אבל הרס מוחלט הוא לא איזון. קרונוס לא בונה. הוא רק הורס." איתן הביט בכס המעלה ניצוצות של הפייסטוס. המוזיקה של גרובר המשיכה להתנגן, ואיתן היטלטל לקראתה, כאילו השיר מילא אותו בנוסטלגיה — בכמיהה לראות יום יפה, להיות בכל מקום חוץ מכאן. עינו הטובה מצמצה. ואז הוא הסתער... אבל לא עליי. בעוד קרונוס עדיין על ברכיו, איתן הנחית את חרבו על צווארו של אדון הטיטאנים. זה היה אמור להרוג אותו מיד, אבל הלהב התנפץ. איתן נפל לאחור, אוחז בבטנו. רסיס מהלהב שלו עצמו ניתז לאחור וננעץ בשריונו. קרונוס קם בקושי, מתנשא מעל משרתו. "בגידה," נהם. המוזיקה של גרובר המשיכה להתנגן, ועשב צמח סביב גופו של איתן. איתן הביט בי, פניו מתוחות מכאב. "מגיע להם יותר," הוא התנשף. "אם רק... היו להם כיסאות..." קרונוס רקע ברגלו, והרצפה נבקעה סביב איתן נקאמורה. בנו של נמסיס נפל דרך סדק שחתך ישר דרך לב ההר — ישר אל האוויר הפתוח. "זהו זה בשבילו." קרונוס הרים את חרבו. "ועכשיו לשארכם.”

“כאשר אתה אוהב, אתה משנה את העולם. אתה מביא שלווה, הרמוניה ושמחה. אתה מושך את היופי של המלאך שבתוכך. לבך שר את שיר האהבה. כאשר אתה אוהב, האוהב אוהב אותך. כאשר אתה אוהב, אתה משנה את העולם. אתה מביא שלווה, הרמוניה ושמחה. אתה מושך את היופי של המלאך שבתוכך. לבך שר את שיר האהבה. כאשר אתה אוהב, האוהב אוהב אותך.”

“יצירתיות היא שיר של ידע, דמיון ופעולה.”

“קח הפסקה כדי להאזין לשיר הרוח, לדבר עם העצים הלוחשים, לחוש את אהבת הפרחים, לרקוד עם העלים הרוקדים, וליהנות מן השלווה והשלווה של הטבע.”

“הריקוד מצית גוף, נשמה ורוח מלאי אושר”

“בנפשו של אוהב, תמיד אביב, שם פרחי האקסטזה תמיד מלבלבים. מוזיקת האהבה תמיד מנגנת.”

“אולי אינך צריך לומר לי, אני יכול לשמוע את שירך טוב יותר כשהקול שלך שותק והלב שלך שר.”

“בואו נדבר על הרגש האהוב ביותר על האנושות – אהבה. עם זאת, אהבה עצמה איננה רגש יחיד, אלא תערובת של רבים. זוהי תחושה כה קסומה, עד שהיא מעוררת השראה באמנים, במדענים, בפילוסופים ובחושבים זה דורות. אלברט איינשטיין אמר, "כל אדם שיכול לנהוג בבטחה תוך כדי נשיקה לילדה יפה פשוט אינו מעניק לנשיקה את תשומת הלב הראויה לה". גאונים ברחבי העולם הגו יצירות שונות תחת כישוף האהבה. משוואת הגל של שרדינגר, קרינת הוקינג של הוקינג, שיריו של טאגור, שיריו של רומי, הם רק כמה מבין שפע הספרות המדעית והפילוסופית שנוצרה תחת השפעתה החידתית והחמה של האהבה. לכן, מבחינה טכנית, בהחלט שווה להיות משוגע מאהבה.”

“הים מחדש את דמיוננו כי לא מחייב אותנו לחשוב על החיים האנושיים, אך משמח את הנפש כי, כמו הנפש, הוא מאמץ אינסופי ואי-יכולתי, כוח שמתרסק ללא הפסקה, תלונה אצילה ועצובה לנצח. כך משתעשע הים בנו כמו המוזיקה, שלא כמו הדיבור, לא נשארת עליה חותם של דברים, לא מספרת לנו דבר על בני אדם, אלא משקפת את התנועות של הנפש. עם הגלים, עם תנועות אלה, נמשך הלב אל תוך הכישלונות שלו ומגלה נחת בהרמוניה אינטימית בין עצבונו של הלב לעצבון הים, שמזג את גורלו של הים עם גורל כל הדברים.”

“השלמה שתדמה היטב לדיבורים ולהטותיו של גיבור מלחמה או של אדם הנדרש לעשות דברים כפיים, אשר, כשהצליחו לו לא [...] מתמודד עם הגורל בעקשנות ומנסה לדחותה מכל כיוונה”

“כל שנה, כל עיר בעולם שיכולה, צריכה לערוך פסטיבל של כמה ימים. יותר אנשים נפגשים, מגלים מוזיקה חדשה, אוכל חדש, רעיונות חדשים. רוצים לעצור את כל המלחמות? זה יכול להיות צעד בכיוון הנכון.”

“אהבה היא המנגינה המתוקה ביותר של הנשמה, וכל דבר יכול להיות זרז לכך.”

“איך נוכל להיות עצובים, כשיש מוזיקה?”

“המוזיקה היא האמתי אליקסיר לחיים.”

“אני חובבת רצינית של מוזיקת קאנטרי — ריבה מקנטייר, טובי קית', מונטגומרי ג'נטרי. אפילו כתבתי כמה שירים. הם עדיין לא עשו שום דבר משלי. אבל זה רק עניין של זמן.”

“אל תטיל דופי בקול כה רע עד כדי להשמיץ את המוזיקה יותר מפעם אחת.”

“ריקוד יומי מעלה את הנשמה אל ממלכות רוחניות”

“כלומר, אתה יודע מהי נצחיות? יש שם הר גדול, אתה מבין, בגובה מייל, בקצה היקום, ופעם באלף שנה יש שם ציפור קטנה—"איזו ציפור קטנה?" אמר אזירפאל בחשדנות."הציפור הקטנה הזאת שאני מדבר עליה. וכל אלף שנה—""אותה ציפור כל אלף שנה?" קרולי היסס. "כן," הוא אמר."ציפור עתיקה להחריד, אם כך.""אוקיי. וכל אלף שנה הציפור הזאת עפה—""—מדדה—""—עפה כל הדרך אל ההר הזה ומשחיזה את המקור שלה—""רגע. אי אפשר לעשות את זה. בין כאן לקצה היקום יש המון של—" המלאך הניף יד בתנופה רחבה, אם כי מעט לא יציבה. "המון כלום-ושום-דבר, יקירי.""אבל היא מגיעה לשם בכל זאת," התעקש קרולי."איך?""זה לא משנה!""היא יכולה להשתמש בחללית," אמר המלאך.קרולי נרגע מעט. "כן," אמר. "אם אתה רוצה. בכל אופן, הציפור הזאת—""רק שזה קצה היקום שאנחנו מדברים עליו," אמר אזירפאל. "אז זו תצטרך להיות אחת מהחלליות האלה שבהן הצאצאים שלך הם אלה שיוצאים בקצה השני. אתה צריך להגיד לצאצאים שלך, כשאתם מגיעים להר, אתם חייבים—" הוא היסס. "מה הם חייבים לעשות?""להשחיז את המקור שלה על ההר," אמר קרולי. "ואז היא עפה חזרה—""—בחללית—""ואחרי אלף שנה היא הולכת ועושה את כל זה שוב," אמר קרולי במהירות.שתיקה שיכורה השתררה לרגע."נשמע כמו הרבה מאמץ רק כדי להשחיז מקור," הרהר אזירפאל."תקשיב," אמר קרולי בדחיפות, "הפואנטה היא שכשציפור הזאת תשחוק את ההר עד כלום, בסדר, אז—"אזירפאל פתח את פיו. קרולי פשוט ידע שהוא עומד להעיר איזו הערה על הקשיות היחסית של מקורי ציפורים ושל הרי גרניט, והמשיך במהירות."—אז עדיין לא תסיים לצפות בצלילי המוזיקה."אזירפאל קפא."ואתה תיהנה מזה," אמר קרולי ללא רחם. "באמת תיהנה.""יקירי—""לא תהיה לך ברירה.""תקשיב—""לגן עדן אין טעם.""עכשיו—""ואין בו אפילו מסעדת סושי אחת."הבעה של כאב חלפה על פניו הרציניות לפתע של המלאך.”