זיכרון

“לכל הכוכבים האלה, שום דבר אינו חדש. הם ראו כל מיני מלחמות וגם נסים. הם יודעים שהשליחים עם ספרי הקודש שלהם יחייכו וירחצו את ידיהם בדם. הם יודעים שהפוליטיקאים עם המראה הנאה שלהם יגרמו לעניים לאכול פשטידות של בוץ. הם ראו את כדור הארץ קופא ואז נשרף מתאווה. הם ראו את העצים ואת הימים מתרוקנים. ואף על פי כן, לא תשמעו את לעגם כשאדם מגיע, ואחרי שחווה מספר שנים, מכריז: "חייתי!" כי שום דבר אינו חדש תחת הכוכבים האלה: השקרים, האהבה, הזיכרונות והצלקות, החורבן, המהפכה, המזויפים והאמיתיים, המשפחות, החברים, שום דבר מזה אינו חדש. הכול מזה — אפילו אני ואתה.”

“אין זה זה החולצה שהקנתה לילי ליום הולדתך? הוריד איוון את מבטו כדי לבדוק אותה. היא הייתה בצורת פאיסלי, קשת של צבעים. "כן, למעשה כן. זיכרון טוב. מה אתה חושב? הרבה מדי?" "לא חשוב מה אני חושב." "אבל אתה לא אוהב אותה." "אני חושב שאם אתה רוצה ללבוש אותה, תלבוש אותה." נראה שאיוון היה רגע אחד בלתי ודאי. "למה אתה עושה את זה?" "אתה עושה מה?" "סורב לענות על שאלה פשוטה." "כי דעתי לא רלוונטית. אתה צריך ללבוש את מה שאתה רוצה." "אמר לי רק, טוב?" "אני לא אוהב את החולצה הזאת." "אמת? למה לא?" "כי היא נראית רעה." "לא נראית רעה." קולין הכה ראש. "טוב." "אתה לא יודע מה אתה אומר." "ייתכן." "אתה לא לובש חולצות כלל." "אתה צודק." "למה זה”

“מי שאינו יכול להותיר את עצמו מאחור על סף הרגע ולשכוח את העבר, מי שאינו יכול לעמוד על נקודה אחת, כמו אלת הניצחון, בלי פחד או סחרחורת, לעולם לא ידע מהי אושר; וגרוע מכך, לעולם לא יעשה דבר שמביא אושר לאחרים.”

“אנו מודדים את הזמן באמצעות מסגרת מנטלית הנתמכת בשני עמודי תווך עיקריים: זיכרון וציפייה. הזיכרון הוא אותה מקוטעות המתרחשת מאחורי העיניים: הזיכרון מתרחש בתיאטרון המבודד המאחסן תמונות דוממות מפוזרות. אנו מתייקים תמונות מנטליות, המאגדות את חיינו הקודמים, על מדפים מנטליים, כדי שספרן סורר יעבור עליהן ויעביר זיכרונות נבחרים אל מרכז השליפה בכל עת שייקרא. הציפיות נובעות מהתבוננות שקולה בסיכויינו העתידיים בחיים.”

“הרגע הזה לעולם לא יחזור, אז צרו זיכרון והחזיקו בו חזק.”

“בכלכלת האל, שום דבר אינו פסולת, שום דבר אינו מבוזבז. כל מערכת יחסים שאנו בונים היא מורה, כל חוויה שאנו חווים היא מאמן. בכל צלקת יש שיעור. בכל זיכרון חבוי פוטנציאל ליצור עוד.”

“תהילה היא כמו עננים נודדים, חולפת וחמקמקה. הזיכרון הוא לנצח.”

“הזיכרון דומה לסיפורת: או שמא הסיפורת היא שדומה לזיכרון.”

“אם לא זכרת שמשהו קרה, האם זה היה מפני שהוא מעולם לא קרה? או מפני שרצית שלא יקרה?”

“החיים דורשים יותר חשיבה מאשר זכירה”

“זה, חשב ג׳ק, הוא אורח החיים. האימה משנה אותנו, כי לעולם איננו יכולים לשכוח. מקוללים בזיכרון. זה מתחיל כשאנחנו גדולים מספיק לדעת מהו המוות ולהבין שבמוקדם או במאוחר נאבד את כל מי שאנחנו אוהבים. לעולם איננו אותו הדבר. אבל איכשהו אנחנו בסדר. אנחנו ממשיכים הלאה.”

“כדי להיות מסוגל לקיים את ההבטחות שנתת, צריך זיכרון טוב. כדי להיות מסוגל לחוש רחמים, צריך כוחות דמיון חזקים. עד כדי כך המוסר קשור לאיכות השכל.”

“אנשים יכירו אותך כפי שאתה, אבל יזכרו אותך על מה שעשית. מנהיגים אמיתיים יוצרים השפעות ארוכות טווח!”

“לא אשתכח אתך מעולם. אף אחד שאני הכרתי מעולם לא נשכח על ידי. חיי לא היו עמוסים, ולא נראה שיתארכו כך.”

“כמה מהיום הזה כבר שכחת?”

“במצב נפשי מושהה, סופרים דולים מילים וסמלים מן העולם המיסטי של הזיכרון, הדמיון והאינטואיציה.”

“רוב הרעיונות החדשים מגיעים אלינו לא דרך היגיון טהור, אלא דרך מיזוג של זיכרון ודמיון. אילו רעיונות חדשים היו תוצר של רציונליות בלבד, אנשים אחרים היו מבינים במהירות ומאמצים פתרונות חדשניים. היעדר הדמיון של אנשים מונע מהם להבין את חשיבותו של רעיון חדשני.”

“שמעי, שמעי! קצת קראתי עליה. סלחי לי אם אומר לך עוד משהו... אני אומר לך, לא אוכל להימנע מלבוא מחר, אני חלומם; יש לי כל כך מעט חיים אמיתיים, עד שרגעים כאלו נראים לי כה נדירים, עד שאני לא יכול להימנע מלהתבונן בהם שוב בחלומי. אני אקרא לך כל הלילה, כל השבוע, כל השנה. אני בוודאי אבא מחר, בדיוק כאן, בדיוק במקום הזה, בדיוק בשעה הזו, ואני אהיה שמח בזכר היום הזה. המקום הזה כבר קרוב לי. כבר יש לי שני או שלושה מקומות כאלו בסנקט פטרבורג. פעם בכתי דמעות על זכרונות... כמו שאת. מי יודע, אולי בכית על זכרון לפני עשר דקות. אך סלחי לי, אני שוכח את עצמי שוב; אולי פעם הייתי שמח במיוחד כאן...”

“הוא סיפר לי על כל הדברים שאהב להיחשוב שהוא חשב בעבר הערפלני.”

“כשנשק אותי, שפתיו רכות ומדויקות, היה בו כל התרגשות של נשיקה ראשונה שלנו וכל הנוחות המושלמת של כל הזיכרון המושקע מכל נשיקותינו.”