זיכרון

“אומרים שחוכמה באה מסבל. זה לא נכון. חוכמה באה מכך שיש לאדם אמפתיה בלתי מותנית כלפי כל האנושות. כל אדם המלא באמפתיה מסוגל לרכוש תובנות יקרות ערך על המצב האנושי דרך סבלם של אחרים. אין צורך לסבול כדי להכיר סבל, אבל צריך קודם כול אמפתיה כדי לזהות ולהרגיש את סבלם של אחרים סביבך. אם אינך חש אהבה לכל האנושות, ואינך רואה את כל מי שסביבך כבן אדם יקר ערך וכהמשך של עצמך, לעולם לא תחוש אמפתיה אמיתית. ואם אין לך אמפתיה, לא תרכוש, לא תלמד ולא תזכור ידע יקר ערך מן החוויות שלך, או של הסובבים אותך, כך שביום מן הימים תהיה חכם. אך חשוב מכול, חוכמה באה מזיכרון טוב. אם אינך זוכר דבר, או שאתה מנותק כל כך מהומניזם בסיסי עד שאינך טורח אפילו לנתח לקחים שניתן להפיק מכל חוויה בחייך ומן הסובבים אותך — באמצעות היגיון פשוט וערבוב רגשות — אז החוכמה תישאר לעד כוכב רחוק ממך.”

“זיכרון חסר אחידות, כאילו הסרט התפתח בשטף תכשיר פיתוח ולא בתוך תכשיר זה.”

“האמת שאותה הכרתי כבר לא קיימת עוד. המקומות שאנו מכירים שייכים עכשיו רק לעולם הקטן הזה של המרחב, אותו מפתחים עבורנו לצרכינו. אף אחד מהם מעולם לא היה אלא שכבה דקה, מוחזקת בין הרושמים המשותפים שהרכיבו את חיינו באותו זמן; זיכרון של צורה מסוימת הוא רק צער על רגע מסוים; ובית, דרכים, רחובות – כולם, אוי, כמוהו של השנים, זורמים ומתחלפים.”

“זיכרונות אישיים מאוחסנים, יחד עם זיכרונות קולקטיביים שהועברו מדור לדור של סיפורים, אגדות והיסטוריה, מאפשרים לנו לרכז את האינטראקציות שלנו עם עולם פיזי וחברתי ולפתח קוד אישי של הישרדות. במהותם של דברים, כולנו נעשים חכמים בעיני עצמנו, יוצרים את ספר החוכמה שלנו על סמך התצפיות המלומדות שלנו והידע המעשי שצברנו מן החיים והלמידה. מה שאנו מגלים במהירות הוא שאין שום ספר לימוד שמלמד כיצד לנהל את חיינו, משום שהעולם עדיין לא הוליד אדם מושלם — צופה אידיאלי — המסוגל להעביר דוגמה מוחשית של סגולות אפיסטמיות. כל אחד מאיתנו שואב מן הידע המנחה, מן התיאוריות ומן העצות הזמינים לנו כדי לחקור את הפרדוקסים, האירוניות, הסתירות והאבסורדים שאנו פוגשים בעודנו חיים בעולם על-טבעי. אנו מעצבים את אוסף המידע האישי שלנו לכדי תרגול מעשי של איך לחיות ואיך למות. בכל יום אנו מגדירים ומגדירים מחדש מי אנחנו, קובעים כיצד נגיב היום, ומתווים את מסענו אל עתיד לא ודאי.”

“קל לאהוב אבל קשה לשכוח, לכן אהבו כל רגע כדי ליצור זיכרון עצום ובלתי נשכח”

“הוא הביט בסכין הכיס הכסופה שבידו. רעיון עלה במוחו – אולי הרעיון המטופש והמטורף ביותר שהיה לו מאז שחשב, היי, אני אגרום לפרסי לשחות בנהר סטיקס! הוא יאהב אותי על זה!”

“אתה גדול יותר ממה שזכרתי," אמרה היא, כביכול. "אתה גם," אמר. "אני גם זוכר שאת הייתה יפה." "הזיכרון כן משחק עמנו." "לא. פניך זהים, אבל לא זוכר עוד מה זה 'יפה'. באו, נלך אל הים.”

“האירועים החשובים בחיים לעיתים קרובות עוברים בלי להרעיש; הם נעלמים מהתודעה, וכשמתחילים לחשוב עליהם הם מרגישים בלתי מציאותיים. אפילו פרחי התשוקה האדומים נראים כאילו צומחים באותו שדה עם פרחי השכחה. אנחנו דוחים את העומס של הזיכרון שלהם, ויש לנו משככי כאב נגדם. אבל הדברים הקטנים, הדברים שאין להם משמעות, נשארים איתנו.”

“באותו רגע ממש צמרמורת קרה העבירה אצבע במורד אמצע גבי. לפעמים דברים חוזרים אליך, זה הכול. לפעמים הם חוזרים.”

“הקסם של האהבה הוא שהיא הופכת לזיכרון שלנו שאותו לעולם איננו יכולים לשכוח”

“אין צורך שאחזור על טיעונים מוכרים בדבר בזבוז זמנם של המורים, ועל הקשיים המוצבים בדרכם של ילדים אנגלים המנסים ללמוד את שפתם שלהם; או על העובדה שאיש שאין לו זיכרון חזותי למילים לעולם אינו מצליח לאיית כראוי, יהיו השכלתו או השכלתה גבוהות ככל שיהיו.”

“אינם רק גודלם של האורנים האדומים אלא גם זרותם שממהמה אותם, ואיך לא? אלה הם האחרונים הנותרים משבט שנפוץ על ארבעה יבשות החל מתקופת היורה העליונה, כבר בתקופות גאולוגיות רחוקות. מאובנים של קדמוניות אלה נמצאו מתקופת הקרטיקון, ובתקופות האאוקן והמיוקן התפשטו הן באנגליה, באירופה ובאמריקה. ואז ירדו הגשמים הקפואים והכחדו את הגמדים עד שאין להם תקווה. ורק אלה הנותרים – זיכרון מרהיב ממה שהיה העולם פעם, לפני זמן רב. האם אפשר שלא אוהבים להזכיר לעצמנו שאנחנו צעירים וטיפשים במידה רבה בעולם שהיה עתיק כבר כשנכנסנו אליו? ואולי יש התנגדות חזקה לאמת שהעולם החי ימשיך את דרכו האצילית גם לאחר שאנחנו לא נהיה עוד חלק ממנה?”

“היא הרשתה להיסטוריה לעזוב אותה בלי לנסות לעצור אותה, כמו שילדים מרשים למצעד גדול לחלוף, מחזיקים אותו בזיכרונם, הופכים אותו לדבר שלא יישכח, הופכים אותו לשלהם”

“החבר שלי בוב, שהוא גם תלמיד יוגה וגם מדען מוח, אמר לי שהוא תמיד היה נסער מן הרעיון הזה של הצ'אקרות, שהוא רצה ממש לראות אותן בגוף אדם מנותח כדי להאמין שהן קיימות. אבל אחרי חוויה מדיטטיבית נשגבת במיוחד, הוא יצא ממנה עם הבנה חדשה של העניין. הוא אמר: "כשם שבכתיבה קיימת אמת מילולית ואמת פואטית, כך קיימים גם באדם אנטומיה מילולית ואנטומיה פואטית. את האחת אפשר לראות; את האחרת אי אפשר. האחת עשויה מעצמות, שיניים ובשר; האחרת עשויה מאנרגיה, זיכרון ואמונה. אבל שתיהן אמיתיות באותה מידה”

“עדיף לשמור את זה בראשים הישנים, שם איש לא יכול לראות את זה או לחשוד בזה. כולנו שברי היסטוריה וספרות ומשפט בינלאומי. ביירון, טום פיין, מקיאוולי, או ישו, זה כאן. והשעה מאוחרת. והמלחמה החלה. ואנחנו כאן בחוץ, והעיר שם, עטופה כולה במעיל משלה, בן אלף צבעים... כל מה שאנחנו רוצים לעשות הוא לשמור את הידע שאנחנו חושבים שנזדקק לו שלם ובטוח. עדיין לא באנו להסית או להכעיס איש. כי אם נשמידים, הידע מת, אולי לעד... כרגע יש לנו עבודה נוראה; אנחנו מחכים שהמלחמה תתחיל, ובמהירות, תיגמר. זה לא נעים, אבל הרי אין לנו שליטה, אנחנו המיעוט המוזר הזועק במדבר. כשהמלחמה תיגמר, אולי נוכל להיות לעזר כלשהו בעולם.”

“חוקרים תנ"כיים רבים סבורים כי סיפור נפילת האדם מגן העדן הוא זיכרון תרבותי של המעבר מהאיסוף לאגרiculture: "בזעמך תאכל לחם". למה עזבו אבותינו הציידים את גן העדן? עבור רבים, זה מעולם לא היה בחירה מודעת: הם הכפילו את עצמם עד שנפלו לתלוש מלטוסי, בו לא יכול עוד האדמה להאכילם, והם נאלצו לגדל את מזונם בעצמם. המדינות התפתחו מאוחר יותר, והציידים-לקטים שגרו על גבולותיהן יכלו או להיספג בהם או להמשיך בחייהם הישנים. עבור אלה שיש להם בחירה, גן העדן היה ככל הנראה מסוכן מדי. כמה חורים בשיניים, דלקת אחת, וצמיחה של כמה אינץ' היו מחיר קטן מדי עבור סיכוי טוב פי חמישה שלא להיפצע מחץ.”

“אתה יכול להתקיים בלי הנשמה שלך, אתה יודע, כל עוד המוח והלב שלך עדיין פועלים. אבל לא יהיה לך עוד שום תחושת עצמי, שום זיכרון, שום . . . דבר. אין שום סיכוי כלל להחלמה. אתה פשוט — תתקיים. כקליפה ריקה. והנשמה שלך נעלמה לנצח . . . אבודה.”

“כשהתבגרתי, הייתי בטוחה שאוכל לזכור מה זה היה להיות חיים על וונוס; אוכל לזכור מה זה היה להיות חיים על המישורים האמריקאים. אני זוכרת. וזו זיכרון עתיק. לכל אחד יש אותו. רק שאנשים מסוימים גולשים בו יותר מאחרים.”

“החיים נעשים חזרתיים בעל כורחם כשאתה סובל מאובדן זיכרון לטווח קצר.”

“כנות ורצינות, לדעתו של מגנוס, היו מוערכות יתר על המידה, וכך גם ההכרח לחוות מחדש זיכרונות לא נעימים. הוא העדיף הרבה יותר להיות משועשע ומשעשע.”