בדידות

“אם אתה מרגיש כולך לח וגלמוד כמו פטרייה, מצא את מרק השמחה הסמיך והקרמי ופשוט צלול לתוכו כדי להפוך את החיים לטעימים יותר”

“אני משער שעלינו להוקיר את המשאבים שאלוהים נתן לנו כדי להשיג מטרה יותר משאנו מוקירים את המטרה עצמה. כי אם ניפול קורבן לרדיפה אחר המטרה לבדה, אז המטרה הפכה לפתע לאלוהינו.”

“חיים עם החיים קשים מאוד. לרוב מנסים אנחנו לדכא את החיים – להיות מתונים או מופרעים, שקטים או נלהבים. קיצוניים הם זהים בתוצאותיהם; הם מבודדים אותנו מהעוצמה של החיים. וקריצוניות – האם של חוסר רגישות או של זעם – מצליחות למנוע את הרגשות. אני יודעת שרגשותינו יכולים להיות כה בלתי נסבלים עד שנעשה שימוש בטקטיקות מומחים – בלתי מודעות – כדי להרחיק אותם. אנחנו עושים סחר ברגשות, שם נמנעים מרגש עצבון או לoneliness או פחד או חוסר מספיקות, ורגש זעם במקומם. זה יכול להיות גם בצורה ההפוכה – לפעמים אכן צריך לרגוש זעם ולא חוסר מספיקות; לפעמים אכן צריך לרגוש אהבה וקבלה, ולא את הדרמה הטרגית של החיים. זה לוקח אומץ לרגוש את הרגש – ולא לסחור בו בשוק הרגשות, או אפילו להעבירו כולו לאדם אחר. אתם יוד”

“הלוחם יודע שאף אדם אינו אי. הוא אינו יכול להילחם לבדו; מה שלא תהיה תוכניתו, הוא תלוי באנשים אחרים. הוא צריך לדון באסטרטגיה שלו, לבקש עזרה, וברגעי רגיעה, שיהיה לו מישהו לשבת עמו ליד האש, מישהו שיוכל לספר לו סיפורי קרב.”

“אלוהי היין נאנח. "אוי, האדס, אם אני יודע. אבל זכור, נער, שמעשה טוב יכול לפעמים להיות רב-עוצמה כחרב. כבני תמותה, מעולם לא הייתי לוחם גדול או אתלט או משורר. רק ייצרתי יין. האנשים בכפר שלי צחקו עליי. הם אמרו שלעולם לא אגיע לשום דבר. תראה אותי עכשיו. לפעמים דברים קטנים יכולים להפוך לגדולים מאוד, באמת." הוא השאיר אותי לבד לחשוב על כך. וכשצפיתי בקלריס ובכריס שרים יחד שיר מחנה טיפשי סביב המדורה, אוחזים ידיים בחושך, במקום שבו חשבו שאיש לא יכול לראות אותם, לא יכולתי שלא לחייך.”

“בזמן עוני, פניך היחידות שיכולות לקבוע את גורלך. אם הרוח שלך חזקה מספיק, תשרוד.”

“חנויות הספרים הן היעד היקר ביותר עבור הבודדים, לנוכח מספר הספרים שנכתבו משום שהמחברים לא הצליחו למצוא איש לדבר איתו.”

“אותה אשליה של עולם המעוצב כך שהוא מהדהד כל אנחה, של בני אדם הקשורים זה לזה כל כך בצרכים ובפחדים משותפים עד שעווית בפרק יד אחד מטלטלת אחר, שבו, עד כמה שזר ייראה לך ניסיונך, גם אנשים אחרים חוו אותו, שבו, עד כמה שתנדוד רחוק במוחך שלך, מישהו היה שם לפניך — כל זה הוא אשליה. איננו מכירים את נשמותינו שלנו, קל וחומר את נשמותיהם של אחרים. בני אדם אינם הולכים יד ביד לאורך כל הדרך. יש בכל אחד יער בתולי; שדה שלג שאפילו עקבות רגלי ציפורים אינם ידועים בו. כאן אנו הולכים לבד, ומעדיפים זאת כך. להיות תמיד באמפתיה, תמיד מלווים, תמיד מובנים היה בלתי נסבל.”

“אתה גוזל מעצמך את ההגעה למלוא הפוטנציאל שלך ואת הסיכוי הטוב ביותר להצלחה כשאתה מנסה להצליח לבד”

“אין טוב יותר מאשר יהוה על כתפך, מאשר לשאת את העולם לבדך על גבך”

“אז הערב אני שוב מושיטה יד אל היומן שלי. זו הפעם הראשונה שאני עושה זאת מאז הגעתי לאיטליה. מה שאני כותבת ביומן שלי הוא שאני חלשה ומלאה פחד. אני מסבירה שדיכאון ובדידות הופיעו, ואני מפחדת שהם לעולם לא יעזבו. אני אומרת שאני לא רוצה לקחת יותר את התרופות, אבל אני מבוהלת שאצטרך. אני מבועתת שלעולם לא אצליח באמת לסדר את חיי. בתגובה, אי שם מתוכי, עולה נוכחות מוכרת עכשיו, המציעה לי את כל הוודאויות שתמיד קיוויתי שאדם אחר יאמר לי כשאני מוטרדת. זה מה שאני מוצאת את עצמי כותבת על הדף:אני כאן. אני אוהבת אותך. לא אכפת לי אם את צריכה להישאר ערה ולבכות כל הלילה. אני אשאר איתך. אם תצטרכי שוב את התרופה, קדימה, קחי אותה — אני אוהב אותך גם דרך זה. אם לא תצטרכי את התרופה, אני אוהבת אותך גם כן. אין שום דבר שתוכלי לעשות אי פעם כדי לאבד את אהבתי. אני אגן עלייך עד שתמותי, ואחרי מותך עדיין אגן עלייך. אני חזקה יותר מדיכאון ואמיצה יותר מבדידות, ושום דבר לעולם לא יתיש אותי. הערב, מחוות הידידות הפנימית המוזרה הזאת — ההושטה של יד מעצמי אל עצמי כשאיש אחר אינו כאן להציע נחמה — מזכירה לי משהו שקרה לי פעם בניו יורק. נכנסתי לבניין משרדים אחר צהריים אחד בחיפזון, ומיהרתי אל המעלית הממתינה. כשנכנסתי, קלטתי מבט בלתי צפוי של עצמי בהשתקפות של מראת אבטחה. באותו רגע, המוח שלי עשה דבר מוזר — הוא שיגר את המסר הזה בשבריר שנייה: "היי! את מכירה אותה! זו חברה שלך!" ואני באמת רצתי קדימה לעבר ההשתקפות שלי בחיוך, מוכנה לקבל את פניה של אותה נערה ששמה נשמט מזיכרוני אבל פניה היו כה מוכרות. כהרף עין, כמובן, הבנתי את טעותי וצחקתי במבוכה על הבלבול הכמעט כלבי שלי לגבי האופן שבו מראה עובדת. אבל משום מה המקרה הזה עולה שוב בדעתי הערב, בתוך העצב שלי ברומא, ואני מוצאת את עצמי כותבת את התזכורת המנחמת הזאת בתחתית הדף. לעולם אל תשכחי שפעם, ברגע לא מוגן, זיהית את עצמך כידידה... נרדמתי כשמחברתי לחוצה אל חזי, פתוחה על אותה הבטחה אחרונה. בבוקר כשאני מתעוררת, אני עדיין יכולה להריח עקבה קלה של העשן המתמשך של הדיכאון, אבל הוא עצמו אינו נראה בשום מקום. אי שם במהלך הלילה, הוא קם והלך. וגם חברו, הבדידות, ברח.”

“היכולת לא להרגיש בודד יכולה לגבות מחיר ממשי מאוד, והוא לא להרגיש דבר כלל.”

“שום דבר אינו יכול להחליף זמן יומי המוקדש לבדו עם אלוהים בתפילה. אנחנו יכולים גם להיות בגישה של תפילה לאורך כל היום—יושבים במכונית או ליד שולחננו, עובדים במטבח, ואפילו מדברים עם מישהו בטלפון.”

“בפיתולי החיים, אני מוצא את עצמי אסיר תודה כל כך לחבריי. אף שלפעמים הימים יכולים להיראות כל כך אפלים, ולבי יכול להרגיש פגוע כל כך, אני לעולם לא לבד; חבריי לצדי.”

“השניים עומדים בתוך ההמון הדלדל במהירות של הקורבנות, אך הם מדברים כאילו היו לבדם. עין אל עין, קול אל קול, יד אל יד, לב אל לב, שני ילדי האם האוניברסלית הללו, שאחרת היו כה רחוקים זה מזה ושונים זה מזה, נפגשו יחד על הדרך האפלה, לשוב הביתה יחד ולנוח בחיקה.”

“היא שינתה את זעמה הראשוני לחמלה, ואז הפך לכמעט חוסר תחושה, כבדות רוח. אף על פי שהיא תמיד הייתה בתנועה, נראה כאילו לא קרה לה דבר מיוחד עוד, כל יום היה בדיוק כמו היום הקודם, והיא קשה להבדיל ביניהם.”

“יש שתיקות ויש שתיקות. אף אחת מהן אינה דומה לאחרת. יש שתיקת האבל בחדרים עטויי קטיפה של בית לוויות מרופד בשטיחים עבים, והיא שונה מאוד מן השתיקה הקודרת והנוראה של האבל בחדר השינה הבודד של אלמן.”

“אני חושב שכאשר אנחנו מחפשים אהבה באומץ, היא מתגלה, ואנחנו מוצאים את עצמנו מושכים אפילו יותר אהבה. אם אדם אחד באמת רוצה אותנו, כולם רוצים. אבל אם אנחנו לבד, אנחנו נעשים אפילו יותר לבד. החיים מוזרים.”

“אדם לא חי לחם בלבד”

“לפעמים האיש שנראה הכי מאושר בעיר, עם החיוך הכי גדול, הוא זה שנושא את משא החטא הכבד ביותר. יש חיוכים וחיוכים; למד להבחין בין הזן האפל לבין הזן הבהיר. זה שצועק וצוהל וצוחק, חצי מהזמן הוא רק מכסה על משהו. הוא נהנה, והוא אשם. וכל בני האדם אכן אוהבים חטא, ויל, הו כמה הם אוהבים אותו, אל תטיל בכך ספק, בכל הצורות, הגדלים, הצבעים והריחות. יש זמנים שבהם אבוסים, לא שולחנות, מתאימים לתיאבון. שמע אדם מהלל אחרים בקול רם מדי, ותהה אם לא זה עתה קם מן הדיר. מצד אחר, אותו אדם אומלל, חיוור, מעונה, ההולך שם, שנראה כולו אשמה וחטא, ובכן, לעיתים קרובות זהו דווקא האיש הטוב שלך, עם טי"ת גדולה, ויל. כי להיות טוב הוא עיסוק מבעית; בני אדם מתאמצים בו ולפעמים נשברים לשניים. הכרתי כמה כאלה. צריך לעבוד פי שניים יותר קשה כדי להיות איכר מאשר כדי להיות החזיר שלו. אני מניח שמחשבה על הניסיון להיות טוב היא שגורמת לסדק לטפס במעלה הקיר בלילה אחד. גם אדם עם אמות מידה גבוהות, השערה הקטנה ביותר נושרת עליו ולפעמים היא קמלה את שדרתו. הוא לא יכול להניח לעצמו, לא יניח לעצמו לרדת מהקרס אם ייפול אפילו בנשימה אחת מן החסד.”