בדידות

“אם מבינים אותך, אולי, אני לא יודע, ב־60% מהנשמה שלך על ידי בן או בת הזוג שלך, זה נהדר. אל תצפה שזה יהיה 100%. כמובן שתהיה בודד.”

“אבי לא היה צריך להחליף את מותו הבודד בשמחות הדרך. אמי לא הייתה צריכה לוותר על מסע שלה כדי לקבל בית. גם אני לא. גם אתם לא.”

“כשאתה לבד, זה הזמן שבו אתה יכול לספור את חבריך.”

“זה היה צלו של מישהו שעבר שם זמן רב קודם לכן: של מישהו שהמשיך הלאה הרחק, הרחק מחוץ להישג יד, לעולם, לעולם לא לשוב. היה זה מראהו יפה לעין; וכאשר האישה הזעירה הראתה אותו לנסיכה, היא הייתה גאה בו בכל לבה, כאוצר גדול, גדול. כאשר הנסיכה שקלה אותו זמן מה, אמרה לאישה הזעירה, ואת שומרת עליו, על זה, בכל יום? והיא השפילה את עיניה, ולחשה, כן. ואז אמרה הנסיכה, הזכירי לי למה. ועל כך השיבה האחרת, שאיש כה טוב וכה אדיב מעולם לא עבר שם, וזו הייתה הסיבה בראשית. היא אמרה גם, שאיש לא התגעגע אליו, שאיש לא ניזוק ממנו, שמישהו המשיך אל אלה שחיכו לו-- 'מישהו היה אז גבר?' התערבה מגי. ליטל דוריט אמרה בביישנות שכן, היא האמינה שכן; והמשיכה:-- המשיך אל אלה שחיכו לו, ושהזיכרון הזה לא נגנב מאיש ולא הוחזק מאיש. הנסיכה השיבה, אה! אבל כאשר האיכרה תמות, הוא יתגלה שם. האישה הזעירה אמרה לה לא; בבוא העת ההיא, הוא ישקע בשקט אל קברה שלה, ולעולם לא יימצא.”

“אני מכלה ללא רחמים את זמני ואת מרצי בחיפוש אחר דברים אקראיים רבים, שאף אחד מהם לא יברך אותי בדרך שאני סבור שהם יברכו אותי, שכן על אף התנגדותי העיקשת לעיתים קרובות למחשבה הזאת, הברכה היחידה והבלעדית שבה אני יכול להיות בטוח לחלוטין נמצאת בחיפוש אחר אלוהים לבדו.”

“אני מדבר עם הקוראים שלי באתרי רשתות חברתיות, אבל אני אף פעם לא אומר להם על מה הספר. הכתיבה היא בודדה, ולכן מדי פעם אני מדבר איתם באינטרנט. זה כמו לשוחח בבר בלי לעזוב את המשרד שלך. אני מדבר איתם על הרבה דברים מלבד הספרים שלי.”

“אתה יכול לעשות דברים יפים עם חבריך; אתה יכול לעשות דברים יפים כשאתה לבד! יחד עם אחרים, הקשב למוזיקה של ההמונים; בבדידות, הקשב למוזיקה של הדממה! אל תפחד מן ההמונים, וגם לא מן הבדידות, כי שניהם ברכות!”

“אדם אינו חי בידידות, אנחנו תלויים זה בזה”

“זה היה כל כך מוזר מה עורר רוך באנשים. זה אף פעם לא היה מה שהיית מצפה.”

“ברוב המקרים אנו בודדים יותר כשאנו יוצאים אל בין בני האדם מאשר כשאנו נשארים בחדרינו. אדם החושב או העובד הוא תמיד לבדו, יהיה אשר יהיה המקום שבו הוא נמצא.”

“ויל. לרגע לבה היסס. היא נזכרה כיצד ויל מת, בייסוריה, בלילות הארוכים לבדה, מושיטה את ידה מדי בוקר על פני המיטה כשהתעוררה, במשך שנים מצפה למצוא אותו שם, ורק לאט-לאט מתרגלת לכך שצדה ההוא של המיטה יהיה תמיד ריק. הרגעים שבהם מצאה משהו מצחיק ופנתה לחלוק איתו את הבדיחה, ורק כדי להיחרד מחדש מכך שאיננו שם. הרגעים הגרועים מכול, כשישבה לבדה בארוחת הבוקר, והבינה ששכחה את הכחול המדויק של עיניו או את עומק צחוקו; שכמו צלילי נגינת הכינור של ג'ם, גם הם נמוגו אל המרחק שבו הזיכרונות דוממים.”

“אינני מפחדת ללכת לבד”

“כמו רבים אחרים, צ'ארלס, שלא יכול היה לדבר, כתב בשפע. הוא רשם את בידודו ואת התבלבלויותיו, והצמיד לנייר דברים רבים שלא ידע על עצמו.”

“אחדות היא חיה בפני עצמה. אם זאב רואה שני נערים קטנים משחקים ביער בצד אחד, וגבר גדול וחזק בצד השני, הוא ילך אל זה שעומד לבדו.”

“בת החוכמה הולכת לבדה—”“אלה!” פרנק קם בפתאומיות. “אולי זה לא הזמן הכי טוב”

“זה היה רצון, הד, צליל; היא יכלה לעטוף אותו בצבע, לראות אותו בצורה, לשמוע אותו במוזיקה, אבל לא במילים; לא, לעולם לא במילים. היא נאנחה, מעונה על ידי רצונות כה לא קוהרנטיים, כה בלתי ניתנים להעברה.”

“השקיף שוב על נקודה זו. זו כאן. זו הבית שלנו. זו אנחנו. עליה כל מי שאהבת, כל מי שידע, כל מי ששמעת עליו, כל אדם שנולד אי פעם, חי את חייו. תערובת של שמחתנו ושל סבלנו, אלפי אמונות מוחלטות, אידאולוגיות וכלכלות, כל צייד וצדד, כל גיבור ומרדף, כל יוצר ומחריב של תרבות, כל מלך וחייל, כל זוג צעיר מאוהב, כל אם ואב, ילד תקווה, מחשובי ומגלה עולם, כל מורה מוסר, כל פוליטיקאי שחור, כל "כוכב", כל "מנהיג עליון", כל קדוש וחוטא בהיסטוריה של מינו שלנו חי שם — על נקודה אבק על כוכב אור משתקף.”

“האמת הפשוטה ביותר על האדם היא שהוא יצור מוזר ביותר, כמעט במובן שהוא זר על הארץ. בכל רצינות, הוא נראה הרבה יותר כמי שמביא מנהגים זרים מארץ אחרת מאשר כיצור טבעי של מקום זה. הוא לא יכול לישון בעורו; הוא לא יכול לסמוך על אינסטינקטים שלו. הוא בו זמנית יצרן שמניף ידיים וציפורניים מופלאות, ובו זמנית מוגבל כמו עיוור. הוא מעוטר בתלושי בד מלאכותיים שנקראים בגדים; הוא מתמך בצלעות מלאכותיות שנקראות ריהוט. דעתו חופשית ומרתקת בדיוק כמו הגבלותיה. בין החיות, רק האדם מושך על ידי השיגעון היפהפה שנקרא צחוק, כאילו הוא נתקל בסוד כלשהו בצורת היקום עצמו, סוד מסתור שמזהיר את היקום עצמו. בין החיות, רק האדם מרגיש את הצורך להסיט את מחשבתו מהמציאות הבסיסיות של קיומו הגופני; להסתיר אותן כאלו הן נוכחות”

“אני חושב שנדרשת כמות מדהימה של אנרגיה כדי לשכנע את עצמך שאיש הנצח אינו ממש מעבר לפינה. בסופו של דבר אני מאמין שלעולם איננו מצליחים לשכנע את עצמנו. אני יודע שמצאתי שקשה יותר ויותר לשמר את הפוזה של הסתפקות רגשית עצמית בשכבי על מיטתי ובשבתי ליד שולחני, צופה בשחפים מתהפכים בגלגולים בעננים מעל הגשרים, מערסל את עצמי בזרועותיי שלי, נושף נשימת שוקולד-וודקה חמה על ורד שמצאתי בפינת רחוב, מנסה לכפות עליו לפרוח.”

“לפעמים תהה אם היא נקשרה אליו רק כדי שתוכל לבכות בזרועותיו של מישהו. אולי היא לא מסוגלת לבכות לבד, ולכן היא צריכה אותי.”