“זה היה צלו של מישהו שעבר שם זמן רב קודם לכן: של מישהו שהמשיך הלאה הרחק, הרחק מחוץ להישג יד, לעולם, לעולם לא לשוב. היה זה מראהו יפה לעין; וכאשר האישה הזעירה הראתה אותו לנסיכה, היא הייתה גאה בו בכל לבה, כאוצר גדול, גדול. כאשר הנסיכה שקלה אותו זמן מה, אמרה לאישה הזעירה, ואת שומרת עליו, על זה, בכל יום? והיא השפילה את עיניה, ולחשה, כן. ואז אמרה הנסיכה, הזכירי לי למה. ועל כך השיבה האחרת, שאיש כה טוב וכה אדיב מעולם לא עבר שם, וזו הייתה הסיבה בראשית. היא אמרה גם, שאיש לא התגעגע אליו, שאיש לא ניזוק ממנו, שמישהו המשיך אל אלה שחיכו לו-- 'מישהו היה אז גבר?' התערבה מגי. ליטל דוריט אמרה בביישנות שכן, היא האמינה שכן; והמשיכה:-- המשיך אל אלה שחיכו לו, ושהזיכרון הזה לא נגנב מאיש ולא הוחזק מאיש. הנסיכה השיבה, אה! אבל כאשר האיכרה תמות, הוא יתגלה שם. האישה הזעירה אמרה לה לא; בבוא העת ההיא, הוא ישקע בשקט אל קברה שלה, ולעולם לא יימצא.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←