בדידות

“אָה, אִם־יִתְכּוֹן לִמְצֹא מִשְׁכִּילָה, הִתְפַּלֵּל יוֹסֵף. אִם־יִהְיֶה מִשְׁנֶה לִהְיוֹת מִתְאַמֵּץ בּוֹ. כָּל־דָבָר נִגְדָּשׁ וְנִפְרָד, כָּל־דָבָר מִתְנַדֵּד; אֵין בְּכָל־מָקוֹם בְּיֶקֶר. אֶת־הַכֹּל יִתֵּן אֶחָד לְהִפָּרֵשׁ אֶחָד וְאַחַר כֵּן לְהִפָּרֵשׁ בְּמִשְׁנָה. כָּל־הִסְטו”

“לעיתים קרובות עמדתי לבדי מול המראה, ותהיתי עד כמה מכוער אדם יכול להיות.”

“אבל אלה אשר חושבים כי "משחקי הכוח" חשוב ביותר עבורם הם אלה, כמו אני, אשר חשים כי הם תמיד מחוץ לקהילות האהובות עליהם, ולא יכולים להיכנס ולהתחשק בטוחות שייכות.”

“ככל שהוא התבגר, דבר שקרה בעיקר בהיעדרי, בני הבכור, אלכסנדר, נעשה הומוריסטי ואמיץ יותר ויותר. בא זמן, ככל שהעימות עם אויבי הציוויליזציה נעשה חריף יותר, שבו הוא שלח כמה וכמה בקשות להתגייס לכוחות המזוינים. לא רציתי להיות מעורב בהחלטה הזאת לכאן או לכאן, במיוחד משום שנאלצתי לספוג לעיתים קרובות לעג על כך שלא "שלחתי" אף אחד מילדיי להילחם במלחמות ההתנגדות שתמכתי בהן. (כאילו יכולתי "לשלוח" מישהו, שלא לדבר על צעיר בוגר, קשוח וחכם: לאילו אידיוטים מוסריים הפכו אנשי ה"נגד המלחמה".)”

“אוויר של אבק לרגע הייתי ענן סערה, כל כולו רעם צודק ורועם; כולו חד ומצמיד, מסנוור. משהבהוב הברק דעך, זינק מעלה חוד לוהט. ממש התפוצצתי. המצב הסטטי היכה בי בשלילה, ודלף ממני גופרית על האנשים שהעזו להחזיק את השמיים. סופות חזקות עדיין חסרות עצמות וברובן כולן לבדן.”

“התרגום הוא: "אתה יכול לכתוב בכל עת שיאפשרו לך להיות לבד וללא הפרעות, או, יותר מדיוק, אם תהיה מספיק אכזרי בנושא. אך הכתיבה הטובה ביותר, ללא ספק, היא כאשר אתה באהבה.”

“אני מעולם לא רציתי להיות לבד, אך תמיד בחרתי באיסור. אני יצור רגשי, רגיש וברור. לא אוכל להפריד את הרגשותי, מעולם לא ידעתי לשלוט בהם. אוהב ואני יכול להישבר בקלות.”

“לפעמים, אדם לא מחפש להעלות את רמת החיים, המעמד או האגו שלו כשהוא מתאהב. לפעמים, הוא פשוט רוצה את אותו אדם מיוחד שהוא בדיוק כמוהו. האדם האחד שבאמת מבין איך הוא סובל, כי גם הוא עבר את זה. הוא רוצה להתעורר לצד מישהו שמכיר את המאבקים שלו מקרוב. הוא רוצה שותף שלא אומר שהוא מבין, אלא מישהו שיודע, חי את זה ושרד את זה. הוא מחפש את האדם הזה כל חייו כי הוא מרגיש לבד ולא מובן. נמאס לו מאנשים שאומרים לו לא לדאוג לאנשים אחרים, כשזה לא מי שאלוהים יצר אותו להיות. עומק נשמתו לא יכול להיענות על ידי בן זוגו שעומד למעלה ומביט מלמעלה. הוא רוצה לחזור הביתה אל ה״סוג שלו״—האדם שרץ באותם מסדרונות אפלים שבהם הוא עצמו נדד במחשבתו. הוא רוצה לבנות חיים עם מישהו שלעולם לא ישבור את לבו, לא ידחוף אותו ממנו או יוותר עליו. הוא לא רוצה את האדם שחייב לנצח. הוא רוצה את המציל שהיה בגבולות הפחדניים של לבו, אבל יודע את הדרך חזרה אל החיים. כשהם יפגשו את האדם הזה, הם לעולם לא ישכחו אותו, כי הוא ייכנס לחייהם עם כל האש שיש בו ולעולם לא יעזוב את נשמתם.”

“הכוונות הטובות של גבר אחר אינן מסוגלות לשלוט באישה שמתעצבנת לגלות שהיא מרדיפה גם בחדרי הבל עד על ידי גבר שאינו אהוב עליה. לעיתים קרובות, החבר הטוב יורד לבדו.”

“מעולם לא הייתי בודד. הייתי בחדר — הרגשתי אובדני. הייתי מדוכא. הרגשתי נורא — נורא מעבר לכל — אבל מעולם לא הרגשתי שאדם אחר כלשהו יכול להיכנס לחדר הזה ולרפא את מה שהטריד אותי... או שמספר כלשהו של אנשים יכול להיכנס לחדר הזה. במילים אחרות, בדידות היא משהו שמעולם לא הטריד אותי, כי תמיד היה לי הגירוד הנורא הזה של בדידות. זה להיות במסיבה, או באצטדיון מלא אנשים שמעודדים משהו, שאולי שם ארגיש בדידות. אצטט את איבסן: "האנשים החזקים ביותר הם הבודדים ביותר." מעולם לא חשבתי, "ובכן, איזו בלונדינית יפה תיכנס לכאן ותעשה לי זיון, תשפשף לי את הביצים, ואני ארגיש טוב." לא, זה לא יעזור. אתה מכיר את הקהל הטיפוסי: "וואו, זה ערב שישי, מה אתה הולך לעשות? פשוט לשבת שם?" ובכן, כן. כי אין שם כלום. זו טיפשות. אנשים טיפשים מתערבבים עם אנשים טיפשים. שיטיפשו את עצמם. מעולם לא הטריד אותי הצורך למהר החוצה אל הלילה. התחבאתי בברים, כי לא רציתי להתחבא במפעלים. זה הכול. סליחה על כל המיליונים, אבל מעולם לא הייתי בודד. אני אוהב את עצמי. אני צורת הבידור הטובה ביותר שיש לי. בואו נשתה עוד יין!”

“אני לא חושב שהייתי מאוהב ממש כך אף כי חיבבתי כמה אנשים די והותר אהבה חייבת להיות רחבה יותר מחיוכיי או ממגעי כי גברים אמיצים מתו ואימפריות קמו ונפלו למען אהבה, בנות הולכות בעקבות בנים לארצות זרות וגברים הלכו בעקבות נשים אל תוך הגיהינום במחזות ובשירים מישהו מבין שיש משהו שעושה אותנו ליותר מבשר ועצם וליותר מדרישות ביולוגיות עבורי אהבה היא כמו הרוח, בלתי נראית, לא נודעת אני רואה את העצים מתכופפים במקום שבו היא עברה אני יודע שהיא מותירה אחריה הרס במקום שבו נשבה אני באמת לא יודע מה פירוש "אני אוהב אותך" אני חושב שזה אומר "אל תעזבי אותי כאן לבד”

“בעוד שיצורים אחרים של האבולוציה רק צופים ביקום, לאדם לבדו יש הכוח לשנות את גורל היקום.”

“האם אתה בסדר עם מה שאנחנו הזמננו?" שאלה אנג'לין אותו. "לא אמרת דבר על בקשותיך." ניל רעד את ראשו, פניו קשוחות. שיערו האפל היה קצור בצורה כואבת ויעילה. סוג של דברים ללא פשרות, כאלה שאנשי האלכימיה היו אוהבים. "אני לא יכול לבזבז זמן במחלוקות על דברים קטנים כמו פפפרוני או פטריות. אם הייתי לומדת בבית הספר שלי בדבונשייר, הייתי מבינה. בשנה השנייה שלי, הותירו אותנו לבד על הביצות ללמוד מיומנויות שרדות. שלושה ימים אוכלים ענפים וערבה, ותדעי שלא לווותר על כל מה שמגיע לך." אנג'לין וג'יל צויצו כאילו זה היה הדבר הגס והגברי ביותר שהן שמעו אי פעם. אדדי נראה כפי שאני חשבתי, מנסה להבין אם זה האיש ממש כפי שהוא נראה או רק גאון עם מילים שמזעזעות את הלב.”

“אנחנו כולם אומרים שנשנא להיחשב כבלתי מובנים, וכמה אנחנו מתאבנים למצוא אנשים שמבינים אותנו. אבל לא חוסר באנשים מתאימים הוא זה שמגדיר את לנו את היחידות שלנו. אין חוסר באנשים בדרך שלך. האתגר האמיתי, הסודי, שמנע ממנו למצוא יחסים אמיתיים עם אנשים הוא הפחד הבלתי מודע שלנו מהגדילה. אם נשאר עם החפצים השבורים שלנו, משחקים את המלכה או המלך, לפחות אנחנו מקבלים תחושה של הישגים להיות האדם המתפתח ביותר שאנחנו מכירים. למצוא את השבט שלנו אומר למצוא אנשים שאנחנו יכולים ללמוד מהם, אנשים טובים יותר במהותם מאתנו, אנשים שיש להם משהו ללמד. אומרים שאנחנו רוצים זאת, אבל כמה מאיתנו פוחדים להיות מתחילים יותר מלבד לבדות ולבדות יותר מאשר להיות בקבוצה הלא נכונה? יש נוחות מוזרה, תחושת בטחון, לסבל ולבדות. כדי להיות”

“אם ה״אפקט״ נחווה, נוצר שעבוד [קארמי]. אם אדם חווה לבדו את ה״אפקטים״ בלבד, השעבוד [הקארמי] לא יהיה דביק. אם הוא מערב בכך אדם אחר, השעבוד הקארמי יהיה דביק.”

“עליך להמשיך קדימה, גם אם איש אינו הולך איתך.”

“כאן בערך, חשבה, כשהיא טובלת את אצבעותיה במים, טבעה ספינה, והיא מלמלה, בחלום, חצי ישנה, איך אבדנו, כל אחד לבדו.”

“לעמוד לבד מפחיד הרבה אנשים, זה אומר שהם צריכים להיות עצמם, וברוב המקרים אין להם שמץ של מושג מי הם היו כל הזמן הזה, וזו הסיבה שאנשים נשארים אותו דבר, כי זו בחירה מפחידה להתרחק מהעדר”

“זה שייצר את הפורד ידע איך לגרום לה לפעול. אלוהים ברא אותך ואותי, ורק הוא יודע איך לנהל את חייך ואת חיי. אנחנו עלולים להחריב את חיינו כליל בלי המשיח.”

“יהיה זמן, אמרתי, שבו כולנו נהיה מתים. כולנו. זמן שבו לא יישאר אף בן‑אדם שיזכור שמישהו היה קיים או שהמין שלנו עשה משהו. לא יהיה אף אחד שיזכור את אריסטו או את קלאופטרה, ובטח לא אותך. כל מה שעשינו, בנו, כתבנו, חשבנו וגילינו יישכח, וכל זה – הרחבתי את היד – יהיה לשווא. אולי הזמן הזה קרוב, אולי הוא במיליוני שנים, אבל אפילו אם נשרוד את קריסת השמש, לא נשרוד לנצח. היה זמן לפני שהאורגניזמים חוו תודעה, ויש זמן אחרי. ואם החשש מהשכחה האנושית מדאיג אותך, אני ממליץ להתעלם ממנו. אלוהים יודע שכולם עושים את זה.”