ידע

“בואו נאהב, ויהי זה ייעוד חיינו”

“האושר שלי נובע מהענקת חיי בדרכים רבות למען הדורות הנוכחיים והדורות הבאים.”

“לוקח דקה לאהוב, אבל נצח לשכוח.”

“מטרת החינוך צריכה להיות בניית אופי”

“עם יותר מדי גאווה אדם אינו יכול ללמוד דבר. כשלעצמה, הלמידה מלמדת אותך עד כמה אתה טיפש.”

“הכישלון הוא המורה שלנו, לא ההצלחה.”

“עליך לכבוש כל הר כדי להגשים את החלום”

“עד שאדם מתחיל לקרוא, אז הוא יגלה את עצמו.”

“אדם אינטליגנטי מחפש בעיות לפתור. האדם החכם מחפש פתרונות.”

“האם זו הייתה חוכמה? האם זה היה ידע? האם זו הייתה, שוב, ההטעיה שביופי, כך שכל תפיסותיו של אדם, באמצע הדרך אל האמת, הסתבכו ברשת זהב? או שמא היא נעלה בתוכה איזה סוד שללא ספק לילי בריסקו האמינה שלאנשים חייב להיות כדי שהעולם ימשיך להתקיים בכלל? לא כל אחד יכול היה להיות מפוזר כל כך, לחיות מהיד לפה כמוה. אבל אם הם ידעו, האם יכלו לומר לה מה הם יודעים? יושבת על הרצפה כשזרועותיה כרוכות סביב ברכיה של גברת רמזי, קרובה ככל שיכלה להתקרב, מחייכת למחשבה שגברת רמזי לעולם לא תדע את סיבת הלחץ הזה, דמיינה כיצד בחדרי המוח והלב של האישה שבמובן הפיזי נגעה בה עמדו, כמו האוצרות בקברי מלכים, לוחות הנושאים כתובות קדושות, שאם אפשר היה לפענח אותן היו מלמדות את האדם הכול, אך לעולם לא יוצגו בגלוי, לעולם לא יובאו לידיעת הציבור. איזו אמנות הייתה שם, הידועה לאהבה או לתחבולה, שבאמצעותה אפשר היה לחדור אל אותם חדרים סודיים? איזו תחבולה להפוך, כמו מים שנמזגו אל כד אחד, לאותו דבר עצמו, לחד אחד עם האובייקט שאותו העריץ? האם הגוף יכול היה להשיג זאת, או המוח, המתמזגים בעדינות במעברים המורכבים של המוח? או הלב? האם אהבה, כפי שאנשים קראו לה, יכלה להפוך אותה ואת גברת רמזי לאחד? שכן לא ידע אלא אחדות היא שייחלה לה, לא כתובות על לוחות, שום דבר שאפשר היה לכתוב באיזו שפה שתהיה המוכרת לבני אדם, אלא הקרבה עצמה, שהיא ידע, כך חשבה, כשהשעינה את ראשה על ברכה של גברת רמזי.”

“בבעיות טמונות ההזדמנויות. אתה נעשה חזק על ידי התמודדות עם מצוקות.”

“האדם שרואה את שני הצדדים של שאלה הוא אדם שאינו רואה דבר כלל”

“מטרת חיי אכן מתוקה. אני אוהב לעזור לאנשים כשהם זקוקים לכך. אני כמה לאושר. אני מבטא את טוב לבי. אני מבטא את אהבתי בכל יום. אני מלא חמלה לכל אורך הדרך.”

“האמן האמיתי יניח לאשתו לגווע ברעב, לילדיו ללכת יחפים, לאמו לעמול לפרנסתו בגיל שבעים, ובלבד שלא יעבוד בשום דבר זולת אמנותו. כלפי נשים הוא חצי מְנַתֵּחַ בחיים, חצי ערפד. הוא נכנס עמן ליחסים אינטימיים כדי לחקור אותן, להסיר מעליהן את מסכת המוסכמות, להפתיע את סודותיהן הכמוסים ביותר, ביודעו שיש להן הכוח לעורר את אנרגיות היצירה העמוקות ביותר שלו, להציל אותו מן התבונה הקרה שלו, לגרום לו לראות חזיונות ולחלום חלומות, להלהיב אותו, כפי שהוא קורא לזה. הוא משכנע נשים שהן עשויות לעשות זאת למען מטרתן שלהן, בשעה שהוא מתכוון באמת שהן יעשו זאת למען מטרתו שלו. הוא גונב את חלב האם ומשחיר אותו כדי לעשות ממנו דיו למדפיסים, שבעזרתה ילעג לה ויפאר נשים אידיאליות. הוא מעמיד פנים שהוא חוסך ממנה את מכאובי הלידה, כדי שיוכל לזכות לעצמו ברוך ובטיפוח השייכים בזכות לילדיה. מאז החלה הנישואין, האמן הגדול נודע כבעל גרוע. אבל הוא גרוע מזה: הוא גונב ילדים, מוצץ דם, צבוע ונוכל. יכלה המין כולו וייבשו אלף נשים, ובלבד שהקרבן שלהן יאפשר לו לשחק את המלט טוב יותר, לצייר תמונה יפה יותר, לכתוב שיר עמוק יותר, מחזה גדול יותר, פילוסופיה מעמיקה יותר! כי שים לב, טֵיוי, מלאכתו של האמן היא להראות לנו את עצמנו כפי שאנו באמת. מחשבותינו אינן אלא ידיעת עצמנו זו; ומי שמוסיף ולו שמץ לידיעה כזאת יוצר תודעה חדשה כשם שכל אישה יוצרת גברים חדשים. בזעם היצירה ההיא הוא חסר רחמים כמוה, מסוכן לה כמוהו לה, ומרתק באורח מחריד כמוה. מכל המאבקים האנושיים אין מאבק בוגדני וחסר רחמים כמאבק שבין האיש האמן לבין האישה האם. מי ישתמש במי עד תום? זו השאלה שביניהם. וכל זה קטלני שבעתיים משום שבמליצת הרומנטיקנים שלך הם אוהבים זה את זה.”

“פחד הוא מחלת נפש שאנו יורשים מהחברה.”

“יש הרבה סופרים ומשוררים, אך חכמים ביניהם מעטים; ידע נרכש בקלות יתר.”

“אני מתחילה לשאול את עצמי: כמה ספרים קראת?”

“אין לך צורך להתנצל על כך שאתה אוהב מישהו או על כך שאתה רוצה חיים שכבר אינם מתאימים לתוכנית שלך. שלב ההתחלה של השבת חייך לעצמך תמיד מתחיל בהתנצלות בפני עצמך, ואז בהתנצלות בפני אחרים על שבזבזת את זמנם בגלל ההחלטות שלך המבוססות על פחד. האמת היא שכאשר אנו מסלקים את הפחד, לעיתים קרובות אנו מגלים את הדרך האמיתית שהיינו אמורים ללכת בה.”

“היכולת לאהוב היא הכוח האלוהי של האדם”

“זקוקים לרבים של תרגול כדי לקבל את התוצאה הנכונה.”