בית

“המסע הוא גן עדן של שוטים. מסעותינו הראשונים מגלים לנו את אדישותם של המקומות. בבית אני חולם שבנאפולי, ברומא, אוכל להיות שיכור מיופי, ולאבד את עצבותי. אני אורז את מזוודתי, מחבק את ידידיי, עולה על הים, ולבסוף מתעורר בנאפולי, ושם לצדי ניצבת העובדה הקשה, העצמי העצוב, הבלתי מתפשר, הזהה, שממנו ברחתי. אני מחפש את הוותיקן, ואת הארמונות. אני מעמיד פנים שאני שיכור ממראות ומרמזים, אך אינני שיכור. הענק שלי הולך איתי לכל מקום שאליו אני הולך.”

“אפשר להוציא את ההודי מהמשפחה, אבל אי אפשר להוציא את המשפחה מההודי.”

“כולם צריכים מקום, מקום אליו ניתן ללכת. באמת, מגיע זמן, זמן בו, בלתי נמנע, מגיע זמן שבו צריך להיות מקום אליו ניתן ללכת.”

“מעט מאוד אנשים שהתקינו פאנלים סולאריים על הגג שלהם הבינו שבהשקעה נוספת של חמשת אלפים דולר הם יכולים להתנתק לגמרי מחברת החשמל.”

“ילד, אתה חייב לאהוב את עצמך. אתה חייב לקום בארבע בבוקר, להכין קפה שחור, ולהביט בציפורים טובעות בחשכת השחר. אתה חייב לשבת ליד האיש בתחנת הרכבת שקורא את הספר האהוב עליך ולהתחיל שיחה. אתה חייב לחזור הביתה אחרי יום רע ולצרוב את העור שלך במקלחת. ואז אתה חייב לשטוף את כל הסדינים שלך עד שיריחו מחומר ניקוי לימוני שקנית בארבעה דולרים במכולת המקומית. אתה חייב להפסיק לקחת כל דבר כל כך אישית. אתה לא הירח המתנשק עם השמיים השחורים. אתה חייב להחמיא לגבות עקומות של מישהו ביריד אמנות ולומר לו שהעיניים שלו מזכירות לך בריכות שחייה ירוקות באמצע יולי. אתה חייב להפסיק לתת לעצמך להתעצבן מדברים שלא יישארו חשובים בעוד שנתיים. תישן עד מאוחר בבוקר של שבת ותעיר את עצמך מוקדם ביום ראשון. אתה חייב להפסיק לדאוג לגבי מה תגיד לה כשהיא תגלה. אתה חייב להפסיק לחשוב יותר מדי למה הוא הפסיק לדאוג לך לפני יותר משישה חודשים. אתה חייב להפסיק לבקש מכולם את הדעות שלהם. לעזאזל. תאהב את עצמך, ילד. אתה חייב לאהוב את עצמך.”

“כל מסע שנעשה כולל תמיד את הדרך שלא נבחרה, את העקיפה דרך הגיהינום, את צומת ההיסוס ואת הדרך הארוכה הביתה”

“במבט לאחור, אני מבין כעת שעזבתי את הבית בחיפוש אחר כל הדברים שהיו נכונים בדיוק במקום שממנו עזבתי.”

“למעלה מ-ארבעים שנה, עמדו העם הליבי תחת שלטונו של טיראן – מואמר קדאפי. הוא חרש עליהם חירות, ניצל את עושרם, הרג מתנגדים בבית ובעולם, וטריד את אנשים חפים מפשע בכל רחבי העולם – כולל אמריקאים שנהרגו על ידי סוכני ליביה.”

“אני הולך לשבת כאן בנהר. אם תלך הביתה לישון, אני אשן מול הבית שלך. ואם תלך מכאן, אני אלך אחריך—עד שתגידי לי ללכת מכאן. ואז אני אלך. אבל אני חייב לאהוב אותך עד סוף חיי.”

“אני משקיעה בהנהנויות הגדולות שלי. יש לי מספר בתים בקליפורניה, בית בנאשוויל, מבנה משרדים, ואת הבית הישן שלי בטנסי. אלה מקומות שונים בהם אני כותבת, אבל אני יכולה למכור אותם מיד אם צריך.”

“זהו הנקודה הזו, כאן. זה הבית. זה אנחנו. עליה חי כל אחד שאוהבים, כל אחד שאנחנו מכירים, כל אחד ששמענו עליו, כל אדם שנולד מעולם, ופרש את חייו. כל שמחתנו וכל סבלנו, אלפי אמונות מוחלטות, אידאולוגיות וכלכלות, כל צייד וכל אסוף, כל גיבור וכל רודף פנים, כל יוצר וכל מחריב של תרבות, כל מלך וכל חקלאי, כל זוג צעיר מאוהב, כל אם ואב, ילד תקווה, מחשובי וחקלאי, כל מורה מוסר, כל פוליטיקאי שחור, כל "כוכב" וכל "מנהיג עליון", כל קדוש וכל חוטא בהיסטוריה של מינו שלנו - על אבקה זעירה צפה באור השמש.”

“מה זאת בכלל 'מציאות'? נראה שזה משהו מאוד משתנה ולא צפוי – פעם היא נמצאת על דרך עפר מאובקת, פעם בפיסת עיתון על המדרכה, פעם בפרח שפורח בשמש. היא מאירה קבוצת אנשים בחדר או מדגישה איזה משפט אקראי. היא משתלטת עליך כשאתה חוזר הביתה תחת הכוכבים והופכת את העולם השקט למציאותי יותר מעולם הדיבורים – ואז היא מופיעה שוב פתאום באוטובוס, בתוך הרעש של העיר.”

“אני חושש מחלק הקידום של העבודה שלי. זו ייסורים, במיוחד בהשוואה לשמחה הפרטית, הביתית, של הכתיבה. אבל להיות מבוגר פירושו לעשות כל חלק של המשימה הגדולה יותר.”

“ג'יל הייתה עם שלוש הצהרות בסיסיות על החיים: א. זה החיים שלך, בדרך כלל עם תוספת תגובות חברתיות. ב. מה שאתה רוצה ומה שאתה מקבל הם בדרך כלל שני דברים לחלוטין שונים. ג. אף אחד מעולם לא אמר שהחיים הם צודקים.”

“אֱלֹהִים, בְּחָכְמָה אֲשֶׁר לֹא אֶכֹּל לְהִתְבּוֹנֵן בָּהּ, קָרָא לָךְ לְבֵיתוֹ כְּבָר לְזְמַן רָחֹק, וְהַדִּמְעָה אֲשֶׁר שָׁפַכְתִּי בַּלַּיְלָה הַהוּא לֹא נִשְׁתַּקְּתָה עוֹד.”

“ג'ון פארמר ישב ליד דלתו בערב אחד בספטמבר, אחרי יום עבודה קשה, כשמוחו עדיין רץ פחות או יותר על עבודתו. לאחר שרחץ, התיישב לשוב וליצור את האדם האינטלקטואלי שבו. היה זה ערב קריר למדי, וכמה משכניו חששו מפני כפור. הוא לא נתן את דעתו למהלך מחשבותיו זמן רב עד ששמע מישהו מנגן בחליל, והצליל ההוא הלם את רוחו. עדיין חשב על עבודתו; אך עיקר מחשבתו היה, שאף על פי שזו המשיכה לרוץ בראשו, והוא מצא את עצמו מתכנן וממציא אותה בניגוד לרצונו, הרי שבקושי נגעה לו. לא יותר מקשקשת עורו, שנשרה ממנו תדיר. אך צלילי החליל הגיעו לאוזניו מתחום אחר מזה שבו עבד, והעלו בדעתו עבודה לכוחות מסוימים שנמנמו בו. הם סילקו בעדינות את הרחוב, ואת הכפר, ואת המדינה שבה חי. קול אמר לו—למה אתה נשאר כאן וחי את חיי היגיעה העלובים האלה, שעה שקיום מפואר אפשרי לך? אותם כוכבים עצמם מנצנצים מעל שדות אחרים מאלה.—אך כיצד לצאת ממצב זה ולהגר לשם בפועל? כל שעלה בדעתו היה לתרגל איזו סגפנות חדשה, להניח למוחו לרדת אל גופו ולגאול אותו, ולנהוג בעצמו כבוד הולך וגובר.”

“בית הוא המקום שבו אתה מרגיש אהבה, וארץ המולדת היא המקום שבו אתה אוהב.”

“אתה יודע, פעם אחת ראיתי את טייגר ליד בור המים: היו לו האשכים הכי גדולים מכל חיה, והציפורניים הכי חדות, ושתי שיני קדמיות ארוכות כמו סכינים וחדות כמו להבים. ואמרתי לו, אחי טייגר, לך לשחות, אני אשמור לך על הביצים. הוא היה כל כך גאה בביצים שלו. אז הוא נכנס לבור המים לשחות, ואני שמתי לו את הביצים שלו, והשארתי לו את ביצי העכביש הקטנות שלי. ואז, אתה יודע מה עשיתי? ברחתי, מהר ככל שהרגליים שלי נשאו אותי. לא עצרתי עד שהגעתי לעיר הבאה, וראיתי שם את הקוף הזקן. אתה נראה נהדר, אננסי, אמר הקוף הזקן. אמרתי לו, אתה יודע מה כולם שרים שם בעיר ההיא? מה הם שרים? הוא שואל אותי. הם שרים את השיר הכי מצחיק, אמרתי לו. ואז עשיתי ריקוד, ואני שר, הביצים של טייגר, כן, אכלתי את הביצים של טייגר עכשיו אף אחד לא יעצור אותי לעולם אף אחד לא העמיד אותי מול הקיר השחור הגדול כי אכלתי את התעודות של טייגר אכלתי את הביצים של טייגר. הקוף הזקן צוחק עד שכמעט מתפוצץ, מחזיק את הצד שלו ורועד, ודורך במקום, ואז הוא מתחיל לשיר הביצים של טייגר, אכלתי את הביצים של טייגר, מצמיד את האצבעות שלו, מסתובב על שתי רגליו. זה שיר יפה, הוא אומר, אני הולך לשיר אותו לכל החברים שלי. תעשה את זה, אני אומר לו, ואני חוזר לבור המים. שם טייגר, ליד בור המים, הולך הלוך ושוב, עם הזנב שלו מצליף ומתנופף והאוזניים והפרווה על הצוואר שלו זקופות עד כמה שאפשר, והוא מנשך כל חרק שעובר עם שיני החרב הענקיות הישנות שלו, והעיניים שלו בוערות באש כתומה. הוא נראה מרושע ומפחיד וגדול, אבל בין הרגליים שלו משתלשלות הביצים הכי קטנות בשק האשכים הכי שחור, הכי מקומט, הכי קטן שראיתם מימיכם. היי, אננסי, הוא אומר, כשהוא רואה אותי. היית אמור לשמור על הביצים שלי בזמן שהלכתי לשחות. אבל כשיצאתי מבור השחייה, לא היה על שפת הגדה שום דבר חוץ מהביצים השחורות הקטנות והמצומקות והעלובות האלה שאני לובש. עשיתי כמיטב יכולתי, אני אומר לו, אבל אלה היו הקופים, הם עברו שם ואכלו לך את הביצים כולן, וכשנזפתי בהם, אז הם הורידו לי את הביצים הקטנות שלי. והייתי כל כך מתבייש שברחתי. אתה שקרן, אננסי, אומר טייגר. אני הולך לאכול לך את הכבד. אבל אז הוא שומע את הקופים באים מהעיר שלהם אל בור המים. תריסר קופים שמחים, מדלגים בשביל, מצקצקים באצבעותיהם ושרים בקול הכי חזק שיכלו לשיר, הביצים של טייגר, כן, אכלתי את הביצים של טייגר עכשיו אף אחד לא יעצור אותי לעולם אף אחד לא העמיד אותי מול הקיר השחור הגדול כי אכלתי את התעודות של טייגר אכלתי את הביצים של טייגר. וטייגר, הוא נוהם, והוא שואג והוא יוצא אל היער אחריהם, והקופים צווחים ורצים אל העצים הגבוהים ביותר. ואני מגרד את הביצים החדשות והיפות שלי, ואלוהים כמה טוב היה להן להשתלשל בין הרגליים הדקיקות שלי, ואני הולך הביתה. וגם היום טייגר ממשיך לרדוף אחרי קופים. אז תזכרו כולכם: רק כי אתם קטנים, זה לא אומר שאין לכם כוח.”

“אֵיךְ מְרַגְּשִׁים בִּלְבָבִי רְצוֹן לִפְנוֹת וְלָלֶכֶת, כְּשֶׁשֹּׁמֵעַ אֶת הָעֲנָנִים הַמִּתְרַגְּשִׁים בַּרִוְקַת הַיְּלָדִים בְּעֶרֶב. וְאִם תִּשְׁמֹעַ לָהֶם בְּשִׁתְּקוּת לְרֹב זְמַן, תִּגֻּלֶּה הָרְצוֹן וְהַמַּעֲמָד שֶׁבּוֹ. לֹא הוּא כְּבַדִּי לְהִמָּלֵט מִכְּאֵבִי, לִפְנֵי שֶׁכ”

“אי אפשר לברוח מהבית בלי להרוס את העולם של מישהו.”