“ג'ון פארמר ישב ליד דלתו בערב אחד בספטמבר, אחרי יום עבודה קשה, כשמוחו עדיין רץ פחות או יותר על עבודתו. לאחר שרחץ, התיישב לשוב וליצור את האדם האינטלקטואלי שבו. היה זה ערב קריר למדי, וכמה משכניו חששו מפני כפור. הוא לא נתן את דעתו למהלך מחשבותיו זמן רב עד ששמע מישהו מנגן בחליל, והצליל ההוא הלם את רוחו. עדיין חשב על עבודתו; אך עיקר מחשבתו היה, שאף על פי שזו המשיכה לרוץ בראשו, והוא מצא את עצמו מתכנן וממציא אותה בניגוד לרצונו, הרי שבקושי נגעה לו. לא יותר מקשקשת עורו, שנשרה ממנו תדיר. אך צלילי החליל הגיעו לאוזניו מתחום אחר מזה שבו עבד, והעלו בדעתו עבודה לכוחות מסוימים שנמנמו בו. הם סילקו בעדינות את הרחוב, ואת הכפר, ואת המדינה שבה חי. קול אמר לו—למה אתה נשאר כאן וחי את חיי היגיעה העלובים האלה, שעה שקיום מפואר אפשרי לך? אותם כוכבים עצמם מנצנצים מעל שדות אחרים מאלה.—אך כיצד לצאת ממצב זה ולהגר לשם בפועל? כל שעלה בדעתו היה לתרגל איזו סגפנות חדשה, להניח למוחו לרדת אל גופו ולגאול אותו, ולנהוג בעצמו כבוד הולך וגובר.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←