בית

“אבותיה הקדומות של סיביל מצד האם תמכו בגבורה בבעליהן בעוד שגרירויות מרוחקות היו נתונות במצור, ילדו על גב גמל או בצל פילה פצועה, העבירו בין הנוכחים את שוקולדוני הזהב הקטנים בעוד טרולים ניסו לפרוץ אל המתחם, או פשוט נשארו בבית וטיפלו באותם שברי בעלים ובנים שהצליחו לשוב מן המלחמות הקטנות האינסופיות. התוצאה הייתה סוג של אישה שכאשר החובה קראה לה, הפכה לפלדה מוצקה.”

“אבל גם אם כל בית היה נראה זהה — אם כל הרהיטים היו אותם רהיטים — זה עדיין לא היה מרגיש כמו שלך. כי בית הוא לא המקום שבו אתה נמצא. הוא מי שאתה נמצא איתו.”

“אני זוכר שהייתי בבית מהלימודים עם דלקת שקדים וכתבתי סיפורים במיטה כדי להעביר את הזמן.”

“יש אנשים שנראים מאושרים, אבל פשוט אינם נותנים לעניין הרבה מחשבה. אחרים עושים תוכניות: יהיה לי בעל, בית, שני ילדים, בית בכפר. כל עוד הם עסוקים בכך, הם כמו שוורים המחפשים את לוחם השוורים: הם מגיבים באינסטינקט, מגששים קדימה, בלי מושג היכן המטרה. הם מקבלים את המכונית שלהם, לפעמים הם אפילו מקבלים פרארי, והם חושבים שזהו משמעות החיים, והם לעולם אינם מטילים בכך ספק. ואף על פי כן, עיניהם מסגירות את העצב שאפילו הם אינם יודעים שהם נושאים בנפשם. האם אתה מאושר?”

“קישוטו של בית הוא החברים הפוקדים אותו.”

“ידעתי אותה היטב עד שכהנתי בה, או שמא כהנתי בה היטב עד שידעתי אותה. לא רציתי עוד להילחם בה. רציתי לפרוש. רציתי לשוב הביתה. אז פגעתי בכוכב הלכת שלה.”

“זה מה שאת רוצה לעשות? אז שום דבר לא עולה על ניסיון מלבד כישלון. תני לזה את כל מה שיש לך. אמרתי לך פעמים רבות, "אי אפשר" הוא כמו "לא אכפת לי". לאף אחד מהם אין בית.”

“היא צפה במראה שהעניקו לה כמתנה. היא שנאה הכל בו – מגודלו העגול ועד הצבע, ועד המסגרת העשויה עץ שהחזיקה אותו במקומו. אך בעיקר שנאה לצפות בעצמה בו, במיוחד במראה זה שבו היה סדק בקרן, שיספר לה את פניה. ובעוד היא צופה בו, הוא חודר אליה כמו המילים שאביה היה אומר לה לעיתים קרובות, כשסיפר לה שהיא יפה.”

“אבל גבנו פונה לסיפורי העבר ונחזרים הביתה. אולי זהו תחילת הטעם הזה. "יש עוד דרך ארוכה," אמר גנדאלף. "אבל זו הדרך האחרונה," אמר בילבו.”

“אולי זה כך, מקס — אתה יודע כיצד, כשאתה עובד על פרויקט ארוך ומסודר, כל כך הרבה רעיונות יפים ודמיונות חודרים. הם לא מתאימים למה שאתה כותב, ולכן אם אתה צעיר, אתה כותב אותם בספר ניירות לצורך עתיד. ואתה מעולם לא משתמש בהם, כי הם מבריקים וחיים כמו אבנים צבעוניות על חוף גלים. בלתי אפשרי שלא למלא את כיסיך בהם. אבל כשאתה מגיע הביתה, הם יבשים וחסרי צבע. אני רוצה לתפוס כמה מהם עוד לפני שהם ייבשו.”

“אכן אפשר לומר שהשעה שבה יגיע המוות היא בלתי ודאית, אך כאשר אומרים זאת, מציגים אותה כמצויה בחלל זמן בלתי מוגדר ורחוק, מעולם לא נופל לנו על הדעת שיכולה להיות קשורה ליום שברך כבר, או שמוות — או התקפה ראשונה שלו, השתלטות חלקית עלינו, לאחריה לא יפסיק לעולם להחזיק בנו — יכול לקרות היום, בשעה זו, שבה כל דקה כבר ניתנה למטרה מסוימת. אתם נוהגים לצאת לנסיעה יומית כדי שבחודש יקבל הגוף את כל התועלת מהאוויר הטרי; אתם התלבטתם באיזה עטרה תלבשו, איזה נהג תקראו, אתם כבר בצריף, כל היום פתוח לפניכם, קצר כי צריכים לחזור מוקדם, מכיוון שידיד יבוא לבקר; אתם מקווים שיתברר יפה גם מחר, ואין לכם חשד שמוות, שדרכו מתקרב אליכם בכיוון אחר, מכוסה בחושך בלתי-פרוץ, בח”

“האם אנחנו מדינה שמגדלת את הטובים והבריאים בעולם באוניברסיטאותינו, רק כדי לשלוח אותם הביתה ולהקים שם עסקים המתחרים בנו? או מדינה שמזמינה אותם להישאר וליצור תעסוקה, עסקים ותעשיות כאן, באמריקה?”

“חיינו מדברים בקול רם אל הסובבים אותנו, במיוחד אל הילדים שבביתנו.”

“הבית שלי הוא בגן עדן. אני רק עובר דרך העולם הזה.”

“כשקרובינו בבית, עלינו לחשוב על כל מעלותיהם, שאם לא כן אי אפשר היה לשאת אותם. אבל כשהם אינם, אנו מנחמים את עצמנו על היעדרם בהרהור במידותיהם הרעות.”

“אנשים מרגישים באהבה, אחרים מבינים אותה ואחרים חושים אותה, אך בכל אופן, האהבה תמיד שם אם תדליקו אחריה, כי בתוך כל לב יש מקום שבו תמצאו בית לנוח בו לנצח ולהרגיש את השמיים.”

“לבך הוא הבית שלך, תוכל להיות שמח בכל מקום”

“אני חושב שלכל דבר צריך להיות סוף, סוף לדברים האכזריים שקורים בבית. סוף לשיר, סוף לסרט, סוף לרוע... כך זה חייב להיות, וכך זה יהיה; אם אתה חושב שהרוע נעלם, הוא עדיין כאן. אם אתה מאמין באלוהים, זה אומר שאתה מאמין ברוע הזה.”

“אף על פי שהן רואות עצמן כפרו-או אנטי-נשיונליסטיות, רוב הנשים רוצות מהגברים לעשות יותר עבודה רגשית במערכות היחסים. רוב הגברים, גם אלה שמזהים עצמם עם שוויון מגדרי בעולם העבודה, עדיין מאמינים שהעבודה הרגשית היא עבודה נשית. רוב הגברים ממשיכים להחזיק בדיקר הנשיונלי שהרגשות אין להם מקום בעולם העבודה, ושעבודת הרגש בבית צריכה להיעשות על ידי נשים.”

“הנחלה החיובית של שנות השישים הייתה המהפכות בזכויות האזרח, זכויות הנשים, זכויות הילדים והזכויות הלהט"ביות, אשר החלו להתבסס ככוח בשנות התשעים כאשר דור הבייבי בום הפך למסד. מטרותיהם – להתמודד עם תקיפות מין, אלימות במשפחה, פשעי שנאה, תקיפות הומופוביות ותעלולים בילדים – שינו את התפיסה של "סדר ומשטר" ממטרה ריאקציונרית למטרה פרוגרסיבית, והמאמצים שלהם להפוך את הבית, המקום העבודה, בתי הספר והרחובות למקומות בטוחים יותר לקבוצות חלשות (כמו הפגנות הנשים "לוקחי את הלילה בחזרה") הפכו את הסביבות הללו לבטוחות יותר לכל אחד.”