אש

“העריכו את הפראבטאי שלכם, הוא אמר. כי זהו קשר יקר. כל אהבה יקרה. זו הסיבה שאנו עושים את מה שאנו עושים. מדוע אנו נלחמים בשדים? מדוע הם אינם ראויים להיות שומרי העולם הזה? מה הופך אותנו לטובים יותר? משום שהם אינם בונים, אלא הורסים. הם אינם אוהבים, אלא שונאים בלבד. אנו בני אדם ונתונים לכישלון, אנו ציידי הצללים. אבל אילו לא הייתה בנו היכולת לאהוב, לא היינו יכולים להגן על בני האדם; עלינו לאהוב כדי להגן עליהם. הפראבטאי שלי, הוא אהב כפי שמעטים אי פעם יכלו לאהוב, בכל כולו ובכל אשר לו. אני רואה שגם אתה כזה; זה בוער בך בבהירות רבה יותר מאש השמים”

“אשר נעשה בכל גילוי המדע לשמירת בריאות ילדינו – דבר זה ברור מאליו, אך נהיה מעבר לכך: נתן להם התחלה חופשית, לא נטען אותם בהשקפותינו ובניסיונותינו, ולא נדריך אותם לחיות על פי אורנו. אנו נשרף כאן ושם באש, אך – מי יודע? – האש עשויה שלא לשרוף את ילדינו, ואם נזהר ונשמר אותם ממנה, עשויים הם שלא לגדול מעולם בחום. לא נטען עליהם את ספקניותנו, כפי שנטענו עלינו את סנטימנטליות אבותינו. הכי הרבה שנעשה זה יהיה להמליץ על ספק קטן, וזה – שהספק יופעל גם על רעיונותינו וגם על כל הדברים הזמניים בעולם הזה.”

“אם אתה סירה והאגם שלך קפוא, מה אתה יכול לעשות? אתה תחכה לאביב! אנחנו בני מזל שאנחנו בני אדם, איננו צריכים לחכות לאביב; אנחנו יכולים לשבור את הקרח אם צריך, אנחנו יכולים להשתמש באש כדי לפתוח את דרכנו! שום דבר לא יכול לעצור את המוח אם המוח מחליט לנוע אל יעדו!”

“אין סוג של קנאה שדורש אש מועטה בלבד; זו לא כמעט תאווה, אלא מחלה גזומה, נולדת באפלה והלחות של עצלנות עצמית מלאה דאגה.”

“אנחנו כמו חבורה של כלבים שמשתינים על ברזי כיבוי אש. אנחנו מרעילים את מי התהום עם השתן הרעיל שלנו, מסמנים הכול שלי בניסיון מגוחך לשרוד את מותנו. אני לא יכול להפסיק להשתין על ברזי כיבוי אש... אני חיה כמו כל חיה אחרת. הייזל שונה. היא דורכת בקלילות, זקן. היא דורכת בקלילות על פני האדמה. היא יודעת את האמת: יש לנו סיכוי שווה לפגוע ביקום כמו לעזור לו, וסביר שלא נעשה אף אחד משניהם. אנשים יגידו שזה עצוב שהיא משאירה צלקת קטנה יותר, שפחות אנשים זוכרים אותה, שהיא הייתה אהובה עמוקות אבל לא בהרחבה. אבל זה לא עצוב. זה ניצחון. זה גבורה. האם זו לא הגבורה האמיתית? הגיבורים האמיתיים בכל מקרה אינם האנשים שעושים דברים; הגיבורים האמיתיים הם האנשים ששמים לב לדברים, שמקדישים תשומת לב.”

“אש הנשמה קובעת את עוצמת הרוח”

“האם את מוכנה ללכת הביתה, קתרין?" הוא שאל. "חם בתוך הבית. השארתי אש דולקת בשבילך." המשכתי להביט בו, לא בטוחה איך להשיב. "תודה," הצלחתי לומר ואז העפתי מבט לעבר ביתו—ביתנו. "ובכן, את אשתי. ואני יודע שאת לא אוהבת את הקור." אני אשתו, חשבתי לעצמי. הוא אמר את המילים כאילו עצם העובדה הפשוטה הזאת מחייבת להיות גם מתחשב וגם טוב לב. כאילו עצם העובדה שיש לך אישה או בעל פירושה שגם רכשת את דאגותיה או דאגותיו, ומכאן גם את הצורך להתחשב בצרכיו, רצונותיו והעדפותיו לא פחות מאשר בשלי. בעיניי זה נראה כתיאור מושלם של מה שנישואים אמורים להיות. רעיון נעים שלא עלה בדעתי מעולם במסגרת האופן הקטנוני שבו ראיתי את מוסד הנישואים. הייתי מניחה שהוא מעל למחשבה האגואיסטית של תאדאוס גם כן. "קתרין?" הוא אמר שוב, כשהוא מביט בי מביטה בו במבט תוהה. "את מוכנה ללכת הביתה?" הנהנתי, והוא חייך.”

“הו יקירתי! שרפי את לבי שוב ושוב באש אהבתך.”

“יהיו זמנים בחייך שבהם תיאלץ לעמוד לבדו בכאבך ולבלוע את כל העוול שנעשה לך. לשחרר יהיה הדבר הקשה ביותר שתיאלץ אי פעם לעשות, משום שמשמעותו היא לאבד משהו שהיית רוצה שלא תיאלץ לאבד — האדם שאכפת לך ממנו. עם זאת, כדי להיות אותנטי — אדם אחד — נדרש לעמוד על האמת כפי שאתה יודע אותה, במקום לתת לכבודך להיהרס בידי אחר. זהו אש שעליך לעבור דרכה, כדי לחיות באמת. לפעמים, תרגול האמונה באמצעות שחרור הוא הפרק הכואב ביותר בחייך, פרק שידרוש ממך כל שביב של אומץ כדי לסגור, לפני שתוכל להיוולד מחדש.”

“עולמי בוער באכזריות. כיסי אוויר לוהטים תוקפים כל סנטימטר חשוף ממני, מחומם בידי אש שפלטו ריאותיהם של דרקונים. להגנה אני מרים חרב זוהרת, המבהיקה מכוח כוחות מנוגדים לאלה שאני נלחם בהם. זהו קרב המשתולל שוב ושוב כל עוד כל אדם יכול לעמוד בו. אך יש ימים שבהם אני חש שאינני יכול — תשוש ועייף, שלא כמותם של המפלצות הללו המצליפות בי כאילו הונעו בידי להט מתמיד בבטנן. הקרב קשה וכלי הנשק שלי”

“בשם הטוב ביותר שבך, אל תקריב את העולם הזה לאלה שהם הגרועים שבו. בשם הערכים שמחזיקים אותך בחיים, אל תיתן לחזונך על בני אדם להיות מעוות בידי המכוער, הפחדני, חסר המחשבה שבאלה שמעולם לא השיגו יושרה. אל תאבד את ידיעתך כי מקומנו הראוי הוא יציבה זקופה, תודעה בלתי מתפשרת וצעד ההולך בדרכים בלתי מוגבלות. אל תיתן לאשך לכבות, ניצוץ אחר ניצוץ שאין לו תחליף, בביצות חסרות התקווה של הכמעט, הלא-ממש, הלא-עדיין, הלא-בכלל. אל תיתן לגיבור שבנפשך לגווע, בתסכול בודד על החיים שהיית ראוי להם, אך מעולם לא הצלחת להגיע אליהם. בדוק את דרכך ואת טיב מאבקך. העולם שרצית בו אפשר לנצח, הוא קיים, הוא ממשי, הוא שלך.”

“אֵיךְ מִתְחַזֵּק אֲהֵבָתִי, כָּךְ מֵרֵחֵק הִיא מֵאַהֲבָה. בְּחִזְקִיּוּת, בְּחֲמָתָהּ, בְּתַאֲוָתִי לָךְ וּבַסְּכֵנָה, אֲנִי מִצְאָה מִשּׁוּם טִבְעָהּ שֶׁל אַהֲבָה. בְּאֵשׁ שֶׁאֲנִי מִתְאַפֶּה לְךָ, אֲנִי מִתְחַמֵּם בְּטֶמְפֶּרָטָה שֶׁמַּאֲזִין לָנוּעַ בְּאֵשׁ הָאַהֲבָה. וְכִי אַתָּה ש”

“אישה יכולה לאהוב בהדרגה – האש הטובה ביותר לא תפרח מיד.”

“המבט שלנו נפגש והנשמות שלנו עלו באש”

“הוא לא חונך לשום הרגל של התמדה וריכוז. השיטה שפנתה אליו בדיוק באותו אופן שפנתה למאות נערים אחרים, כולם שונים באופיים ובכושרם, אפשרה לו לעבור את משימותיו בקלות, תמיד בציון טוב למדי ולעיתים קרובות בהצטיינות, אך באופן קופצני ומסנוור, שחיזק את הסתמכותו על אותן תכונות ממש שבו, אשר היה רצוי ביותר לכוון ולחנך. אלו היו תכונות טובות, שבלעדיהן אי אפשר לזכות במעמד רם בזכות, אך כמו אש ומים, אף שהן משרתים מצוינים, הן היו אדונים גרועים מאוד. אילו היו נתונות להנהגתו של ריצ'רד, היו נעשות לידידיו; אך משהיה ריצ'רד נתון להנהגתן, נעשו לאויביו.”

“כעס הוא רעל שמשפיע על מחשבותינו ויוצר אש ששורפת את מתיקות לבנו”

“אין דבר כדלקת הנפש. האש ששרפתה את הלב שלנו.”

“אהבה, הם אמרו, שורפת אותך ובונה אותך. אבל איתך, אין אפר. רק אור.”

“אני רוצה להצית מחדש את האש הפנימית שבוערת בך. אני רוצה שהיא תצא החוצה כדי לסלק את החושך.”

“אני לא מנסה ללמד אותך דבר, אלא לנסות להצית את אש הסקרנות לידע ולחוכמה”