“האם את מוכנה ללכת הביתה, קתרין?" הוא שאל. "חם בתוך הבית. השארתי אש דולקת בשבילך." המשכתי להביט בו, לא בטוחה איך להשיב. "תודה," הצלחתי לומר ואז העפתי מבט לעבר ביתו—ביתנו. "ובכן, את אשתי. ואני יודע שאת לא אוהבת את הקור." אני אשתו, חשבתי לעצמי. הוא אמר את המילים כאילו עצם העובדה הפשוטה הזאת מחייבת להיות גם מתחשב וגם טוב לב. כאילו עצם העובדה שיש לך אישה או בעל פירושה שגם רכשת את דאגותיה או דאגותיו, ומכאן גם את הצורך להתחשב בצרכיו, רצונותיו והעדפותיו לא פחות מאשר בשלי. בעיניי זה נראה כתיאור מושלם של מה שנישואים אמורים להיות. רעיון נעים שלא עלה בדעתי מעולם במסגרת האופן הקטנוני שבו ראיתי את מוסד הנישואים. הייתי מניחה שהוא מעל למחשבה האגואיסטית של תאדאוס גם כן. "קתרין?" הוא אמר שוב, כשהוא מביט בי מביטה בו במבט תוהה. "את מוכנה ללכת הביתה?" הנהנתי, והוא חייך.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←