מוות

“זה, חשב ג׳ק, הוא אורח החיים. האימה משנה אותנו, כי לעולם איננו יכולים לשכוח. מקוללים בזיכרון. זה מתחיל כשאנחנו גדולים מספיק לדעת מהו המוות ולהבין שבמוקדם או במאוחר נאבד את כל מי שאנחנו אוהבים. לעולם איננו אותו הדבר. אבל איכשהו אנחנו בסדר. אנחנו ממשיכים הלאה.”

“אין שום דבר לדון בו אין שום דבר לזכור אין שום דבר לשכוח זה עצוב וזה לא עצוב נראה שהדבר הכי הגיוני שאדם יכול לעשות הוא לשבת עם משקה ביד כשהקירות מנופפים את חיוכי הפרידה שלהם אדם עובר דרך כל זה עם מידה מסוימת של יעילות ואומץ ואז עוזב יש מי שמקבלים את האפשרות של אלוהים כדי לעזור להם לעבור את זה אחרים לוקחים את זה ישר אליהם ולאלה אני שותה הלילה”

“כל כך חכם וכל כך צעיר, הם אומרים, לעולם אינם מאריכים ימים”

“חיפוש אחר ידע הוא חובה על כל אדם, שכן החתירה אל האמת היא התכלית האמיתית של החיים. ניתנת לנו כל תקופת חיינו כדי לאסוף ולהרכיב אמיתות. אמיתות נרכשות רק כאשר אנו לומדים לסנן את כל המידע, כולל אותם שיעורים ותובנות יקרי ערך שנרכשו מן החוויות האישיות שלנו, דרך מצפוננו. וכאשר אנו מתקרבים אל המוות, הידע שבלבנו בסוף חייב להתאים לידע שהוטבע בלבנו בראשית. כל השאר אינו רלוונטי.”

“הבחירות שאנו עושים בחיים קובעות את הזהויות האנושיות. אדם עשוי לבחור להימנע מסיוטי הלילה העמוקים ביותר שלו או להתעמת עמם. אדם יכול לבחור לחיות בזהירות או בפזיזות. אדם יכול לאמץ את הבורות או לעבוד ללא הרף כדי לרכוש ידע על העולם הרחב, המלא באנשים, בטבע וברעיונות. אדם יכול לחיות חיים שלווים או לחפש באומץ מפגשים עזים בעולם מלא אנרכיה, כאוס, סכנות ויופי שאין דומה לו ועדין. אדם יכול להיאחז בהיקשרויות ולפחד מן המוות או לחיות את חייו כעד בלבד ולראות את מותו האישי כחלק מן הסיפור הקולקטיבי וכשיאו של חיים שנחיו. אדם יכול לנצל את זמנו בעולם חומרי כדי להעצים תענוגות אישיים או לפתח את כישוריו המולדים ולשאוף להגיע למימוש עצמי. אדם עשוי לראות את קיומו כעמל עלוב, או לחיות באומץ, ולהצהיר באמצעות פצעיו וצלקותיו שהחיים הם תעלומה מרגשת, מלאה בכמיהה, אהבה וקדושה.”

“אדם אפילו לא חושב על הכבד, ואם הכבד לא חושב עלינו, זה בסדר.”

“אם אתה רוצה לקרוא לזה כך. אבל זה סוג מאוד מסוים של קסם. יש קסם שאתה לוקח מן המוות. משהו עוזב את העולם, משהו אחר נכנס אליו.”

“בעולם קיימת, במקביל לכוח המוות והכפייה, עוצמת שכנוע עצומה הנקראת תרבות.”

“גזענות, אי-צדק ואלימות סוחפים את העולם, ומביאים קציר טרגי של צער ומוות.”

“עבור המאמין יש תקווה מעבר לקבר, כי ישוע המשיח פתח לנו את שערי השמים באמצעות מותו ותחייתו.”

“כצעד בסיסי של הערכה עצמית, למד להתייחס כאל סימן של קניבל לכל דרישה של כל אדם לעזרתך. לדרוש אותה פירושו לטעון שחייך הם רכושו – ונתעב ככל שתהיה טענה כזאת, יש דבר נתעב עוד יותר: הסכמתך. האם אתה שואל אם אי פעם ראוי לעזור לאדם אחר? לא – אם הוא תובע זאת כזכותו או כחובה מוסרית שאתה חייב לו. כן – אם זהו רצונך שלך, המבוסס על ההנאה האנוכית שלך מערכו של אותו אדם וממאבקו. סבל כשלעצמו אינו ערך, רק מאבקו של האדם נגד הסבל הוא ערך. אם תבחר לעזור לאדם הסובל, עשה זאת רק על יסוד מעלותיו, על יסוד מאבקו להתאושש, על יסוד רישומו הרציונלי, או על יסוד העובדה שהוא סובל שלא בצדק; אז מעשיך עדיין הם מסחר, ומעלתו היא התשלום בעבור עזרתך. אבל לעזור לאדם שאין בו מעלות, לעזור לו על יסוד סבלו כשלעצמו, לקבל את פגמיו, את צרכיו, כטענה – פירושו לקבל את המשכנתה של האפס על ערכיך. אדם שאין בו מעלות הוא שונא קיום הפועל מתוך הנחת המוות; לעזור לו פירושו להכשיר את רעתו ולתמוך במסע ההרס שלו. יהיה זה רק פרוטה שתפסיד או חיוך טוב-לב שלא הרוויח, מחווה של כבוד לאפס היא בגידה בחיים ובכל אלה הנאבקים לשמרם. מפרוטות ומחיוכים כאלה נוצרה שממת עולמך.”

“האדם המסרב לשפוט, שאינו מסכים ואינו חולק, המכריז שאין מוחלטים ומאמין שהוא מתחמק מאחריות, הוא האדם האחראי לכל הדם הנשפך עכשיו בעולם. המציאות היא מוחלט, הקיום הוא מוחלט, גרגר אבק הוא מוחלט וכך גם חיי אדם. אם תחיה או תמות הוא מוחלט. אם יש לך פרוסת לחם או אין לך, הוא מוחלט. אם תאכל את לחמך או תראה אותו נעלם אל תוך קיבתו של בוזז, הוא מוחלט. יש שני צדדים לכל עניין: צד אחד צודק והאחר טועה, אבל האמצע הוא תמיד רע. האדם הטועה עדיין שומר על מידה מסוימת של כבוד לאמת, ולו רק בכך שהוא מקבל את אחריות הבחירה. אבל האיש שבאמצע הוא הנבל המוחק את האמת כדי להעמיד פנים שאין בחירה או ערכים, המוכן לשבת בחיבוק ידיים לאורך כל קרב, המוכן להרוויח מדם החפים מפשע או לזחול על גחונו אל הגרועים, המחלק צדק בכך שהוא דן גם את השודד וגם את הנשדד לכלא, הפותר סכסוכים בכך שהוא מצווה על החושב ועל הטיפש להיפגש באמצע הדרך. בכל פשרה בין מזון לרעל, רק המוות יכול לנצח. בכל פשרה בין טוב לרע, רק הרע יכול להרוויח. בעירוי הדם הזה, המנקז את הטוב כדי להזין את הרע, הפשרה היא צינור הגומי המעביר.”

“הזמן תמיד היה בעל הברית הגדול ביותר של האמת, משום שהזמן בסופו של דבר משחרר ומגלה הכול”

“אני צולמת את קברו של ברנקוזי, אני יודעת שיש בו משהו ממנו, משהו מהשאריות המוחלטות שלו, מתחת לרגלי, ויש בו יופי מסוים.”

“הטלפון של סאם זמזם. היא שלפה אותו מהכיס, בדקה את המסך וקיללה. "אני חייבת ללכת.""רק הגעת.""ענייני ולקיריה. ייתכן קוד שלוש-שמונה-אחת: מוות הירואי בעיצומו.""את ממציאה את זה.""אני לא.""אז... מה, מישהו חושב שהוא עומד למות והוא שולח לך 'אני יורד! צריך ולקיריה בדחיפות!' ואחריו המון אימוג'ים של פרצוף עצוב?”

“אלה הם המקדימים של מרטיוס: לפניו הוא נושא רעש, ומאחוריו הוא מותיר דמעות. המוות, אותו רוח אפלה, שוכן בזרועו העצבית, אשר בהיותה מורמת, נחלשת, ואז בני אדם מתים.”

“אמך מתה כדי להציל אותך. אם יש דבר אחד שוולדמורט אינו מסוגל להבין, הרי זה אהבה. אהבה חזקה כמו אהבתה של אמך אליך משאירה את חותמה שלה. עצם העובדה שאהבו אותנו כל כך עמוק, אף על פי שהאדם שאהב אותנו איננו עוד, תעניק לנו הגנה כלשהי לעד.”

“סנייפ הרים את שרביטו והצביע בו ישירות על דמבלדור.”

“ביחסו אלינו, אלוהים תמיד מתחיל מהמניעים שלנו. מה אתם רוצים למען האנשים? מה אלוהים רוצה למען עמו? מה אתם רוצים שהוא יעשה עבורכם; זהו מקום התחלה.”

“ואז הארי נזכר במסעו הראשון והסיוטי אל היער, בפעם הראשונה שבה נתקל אי־פעם בדבר שהיה אז וולדמורט, ובאופן שבו עמד מולו, ובאופן שבו הוא ודמבלדור דנו זמן לא רב אחר כך בלחימה בקרב אבוד. היה חשוב, אמר דמבלדור, להילחם, ושוב להילחם, ולהמשיך להילחם, כי רק כך אפשר היה להרחיק את הרוע, אף שלעולם לא למגרו לגמרי. . . . ואז הארי ראה בבירור רב, בעודו יושב שם תחת השמש הלוהטת, כיצד אנשים שאהבו אותו עמדו לפניו בזה אחר זה, אמו, אביו, סנדקו, ולבסוף דמבלדור, כולם נחושים להגן עליו; אבל עכשיו זה נגמר. הוא לא יכול היה לתת לאיש אחר לעמוד בינו ובין וולדמורט; עליו היה לזנוח לעד את האשליה שהיה עליו לאבד כבר בגיל שנה, שמחסה זרועותיו של הורה פירושו ששום דבר לא יוכל לפגוע בו. לא היה שום יקיצה מן הסיוט שלו, שום לחישה מנחמת בחשכה שהוא באמת בטוח, שהכול רק בדמיונו; המגן האחרון והגדול מכולם מת, והוא היה בודד יותר משהיה אי־פעם קודם לכן.”