“ואז הארי נזכר במסעו הראשון והסיוטי אל היער, בפעם הראשונה שבה נתקל אי־פעם בדבר שהיה אז וולדמורט, ובאופן שבו עמד מולו, ובאופן שבו הוא ודמבלדור דנו זמן לא רב אחר כך בלחימה בקרב אבוד. היה חשוב, אמר דמבלדור, להילחם, ושוב להילחם, ולהמשיך להילחם, כי רק כך אפשר היה להרחיק את הרוע, אף שלעולם לא למגרו לגמרי. . . . ואז הארי ראה בבירור רב, בעודו יושב שם תחת השמש הלוהטת, כיצד אנשים שאהבו אותו עמדו לפניו בזה אחר זה, אמו, אביו, סנדקו, ולבסוף דמבלדור, כולם נחושים להגן עליו; אבל עכשיו זה נגמר. הוא לא יכול היה לתת לאיש אחר לעמוד בינו ובין וולדמורט; עליו היה לזנוח לעד את האשליה שהיה עליו לאבד כבר בגיל שנה, שמחסה זרועותיו של הורה פירושו ששום דבר לא יוכל לפגוע בו. לא היה שום יקיצה מן הסיוט שלו, שום לחישה מנחמת בחשכה שהוא באמת בטוח, שהכול רק בדמיונו; המגן האחרון והגדול מכולם מת, והוא היה בודד יותר משהיה אי־פעם קודם לכן.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←