מוות

“האמנות היא התשוקה האינסופית שלנו להפוך את הדברים בני התמותה לדברים בני האלמוות!”

“הוא החזיק אותה ונענע אותה, מאמין, בצדק או שלא בצדק, שאלי בוכה על עצם העקשנות של המוות, על אטימותו לוויכוח או לדמעותיה של ילדה קטנה; שהיא בוכה על חוסר-הצפיות האכזרי שלו; ושהיא בוכה בגלל היכולת המופלאה, הקטלנית, של בן האדם לתרגם סמלים למסקנות שהיו או נעלות ויפות או מבעיתות באפלה. אם כל החיות ההן היו מתות ונקברות, אז צ'רץ' יכול למות בכל רגע! ולהיקבר; ואם זה יכול לקרות לצ'רץ', זה יכול לקרות לאמה, לאביה, לאחיה התינוק. לה עצמה. המוות היה רעיון מע模ם; בית הקברות לחיות מחמד היה ממשי. במרקם של המצבות הגסות ההן היו אמיתות שאפילו ידיו של ילד יכלו לחוש.”

“מותו של מייקל בראון והחנקת אריק גארנר בניו יורק על מכירת סיגריות ללא מס מעידים על כך שמשהו לא בסדר במערכת המשפט הפלילי בארצות הברית.”

“לעולם לא תוכל להשמיד את תרבות הברבריות של שנאה, אלימות ומוות על ידי הריגת ברברים. עליך להשמיד את הפילוסופיה שהופכת אותם לברברים.”

“היגון יכול להרוס אותך — או למקד אותך. אתה יכול להחליט שמערכת יחסים הייתה לשווא אם היה עליה להסתיים במוות, ואתה לבדו. או שאתה יכול להבין שלכל רגע בה היה יותר משמעות מכפי שהעזת להכיר באותו זמן, כל כך הרבה משמעות שהיא הפחידה אותך, ולכן פשוט חיית, פשוט קיבלת כמובן מאליו את האהבה והצחוק של כל יום, ולא הרשת לעצמך להתייחס לקדושתה. אבל כשהכול נגמר ואתה לבד, אתה מתחיל לראות שזה לא היה רק סרט וארוחת ערב משותפת, לא רק צפייה בשקיעות יחד, לא רק קרצוף רצפה או שטיפת כלים יחד או דאגה לחשבון חשמל גבוה. זה היה הכול, זה היה הסיבה לחיים, כל אירוע ורגע יקר שבהם. התשובה לתעלומת הקיום היא האהבה שחלקת לפעמים באופן כה לא מושלם, וכאשר האובדן מעיר אותך אל יופייה העמוק יותר, אל קדושתה, אינך יכול לקום מן הברכיים זמן רב; לא כובד האובדן כופה אותך על ברכיך, אלא התודה על מה שקדם לאובדן. והכאב תמיד שם, אבל יום אחד לא הריקנות, כי לטפח את הריקנות, למצוא בה נחמה, פירושו לזלזל במתנת החיים.”

“רוצה לדעת מה זה להרגיש כדור, וורן? כדור אמיתי? זה לא כמו בקומיקס…אני חושב שצריך שתדע. להרגיש את זה…זה לא ייצור חור קטן ונקי. תחילה – הוא יהרס את איברי הפנים שלך. ריאותיך יתמוטטו, תחשבי כמו שטיפה…כשזה בסוף יגיע לחוט השדרה, הוא יפוצץ את מערכת העצבים המרכזית שלך…אני מדבר על כאב שאין לו גבול, אבל לא תוכל להזיז את עצמך…כדור בדרך כלל נוסע מהר יותר מזה, כמובן. אבל המוות? נראה כאילו הוא נמשך לנצח. זה משהו, לא? חתיכת מתכת קטנה אחת שומטת הכל. הוא פשט פירק את פנימיותיה…לקח ממנה את האור. ממני. מהעולם…ואתה, שאתה בלתי ראוי כזה, נותר חי – ואילו האדם היחיד שצריך להיות כאן – נעלם. חתיכת מתכת קטנה. אתה מרגיש אותה עכשיו?”

“מותו של אהוב הוא קטיעה.”

“אני יודע בוודאות… שלכל אחד מאיתנו יש הדבר הזה בתוכו; איש, איש על פני האדמה, אינו חף ממנו. ואני יודע גם שעלינו לשמור על עצמנו במשמרת אין־סופית, פן ברגע של היסח הדעת ננשום בפניו של מישהו ונדביק אותו במחלה. מה שטבעי הוא המיקרוב. כל השאר – בריאות, יושרה, טוהר (אם תרצה) – הוא תוצר של הרצון האנושי, של ערנות שאסור לה לעולם להיכשל. האיש הטוב, האיש שכמעט אינו מדביק איש, הוא האיש שממעט ביותר ברגעי היעדר תשומת לב. ונדרש כוח רצון עצום, מתח מתמיד של הנפש, כדי להימנע מרגעי היעדר תשומת לב כאלה. כן… זה עסק מתיש, להיות נגוע במגפה. אבל מתיש עוד יותר לסרב להיות כזה. לכן כולם בעולם היום נראים כה עייפים; כולם, במידה זו או אחרת, חולים במגפה. אבל זו גם הסיבה שחלק מאיתנו, אלה שרוצים להוציא את המגפה מגופנו, חשים עייפות נואשת כל כך, עייפות שממנה לא נותר דבר שיכול לשחרר אותנו, זולת המוות.”

“דיכאון אינו תופעת לוואי של סרטן. דיכאון הוא תופעת לוואי של גסיסה.”

“אני לא סובל אכזריות כלפי חתולים.”

“אולי האמת של כל זה היא שאנחנו פשוט פוחדים מדי לתת לאמונתנו מספיק מרחב תנועה כדי להבין שהשביל הדק והרעוע הזה שהוביל אותנו אל קצה החיים האלה מתגמד ונעלם אל תוך האפלולית מול הדרך הצדדית האינסופית במרחבה, שמתחילה מיד מעברו השני.”

“האישה המוכה—כי חצאית לבשה—כשידה הימנית גלויה, השמאלית אוחזת בצידה, עמדה ושרה על אהבה—אהבה שנמשכה מיליון שנים, שרה, אהבה שגוברת, ולפני מיליוני שנים, אהובה, שהיה מת זה מאות בשנים, הלך, היא רטנה, עמה במאי; אך במהלך הדורות, ארוכים כימי קיץ, ולהוטים, היא זכרה, מלבד אסטרים אדומים, הוא הלך; מגלו העצום של המוות קצר את הגבעות האדירות ההן, וכאשר לבסוף הניחה את ראשה האפיר והזקן עד מאוד על האדמה, שכבר הייתה לגוש אפר של קרח, התחננה אל האלים שיניחו לצידה צרור של אברש סגול, שם במקום קבורתה הגבוה, אשר קרניו האחרונות של השמש האחרונה ליטפו; כי אז תסתיים תהלוכת היקום.”

“המתים לעולם אינם מתים באמת. הם פשוט משנים צורה.”

“מזג האוויר של האהבה לאהבה יש דרך לנבול או לפרוח בשעה המוזרה ביותר, הבלתי צפויה ביותר. כך היא האהבה, חיה בלתי נשלטת בצורת פרח. השמש לא תמיד זורחת עליה. גם הגשם לא תמיד שוטף אותה, וגם לא תמיד ראוי שתוכה בסערה. האהבה לא תמיד מפיצה את הניחוחות המתוקים ביותר, ולעיתים היא יכולה לעקוץ בקוציה. השקה אותה. תן לה שפע של אור שמש. טפח אותה, ופרח האהבה יאריך ימים אחריך. הזנח אותה או המשך לנתח אותה, ועלי הכותרת שלה יתכווצו במהירות וימותו. כך היא האהבה, השלמות היא חזיון תעתועים. לכן אהב את האדם שאוהב אותך ללא תנאי, ונטוש את מי שאוהב אותך רק בתנאים נוחים.”

“המוות הוא היעד הסופי של המין האנושי.”

“הסיכויים של רוב בני האדם הנורמליים להיות בחיים בעוד אלף שנה גבוהים פי מאה מהסיכויים שלהם להיות מאושרים בכנות במשך לפחות עשרה ימים רצופים.”

“כל דבר טוב בתחילתו”

“אולי שום דבר מכל זה אינו קשור לשליטה. אולי באמת אין זה קשור למי יכול להחזיק במי, מי יכול לעשות מה למי ולצאת מזה בשלום, אפילו עד מוות. אולי אין זה קשור למי יכול לשבת ומי חייב לכרוע או לעמוד או לשכב, רגליים פשוקות. אולי זה קשור למי יכול לעשות מה למי ולקבל על כך מחילה. לעולם אל תגידו לי שזה מסתכם באותו דבר.”

“אִם הַמִּיתָה בְּאֶחָדִים הִיא מוֹת מְהִיר וְלֹא נִפְתָּר, הִיא מַכֶּה אֶת הַקְּרוֹבִים בְּאֶחָדִים, לְטַלְטֵל וְלַהֲרוס אוֹתָם, יוֹם אַחֵר יוֹם.”

“לצער יש השפעה מזככת גדולה על נשמותינו הקדושות”