“האישה המוכה—כי חצאית לבשה—כשידה הימנית גלויה, השמאלית אוחזת בצידה, עמדה ושרה על אהבה—אהבה שנמשכה מיליון שנים, שרה, אהבה שגוברת, ולפני מיליוני שנים, אהובה, שהיה מת זה מאות בשנים, הלך, היא רטנה, עמה במאי; אך במהלך הדורות, ארוכים כימי קיץ, ולהוטים, היא זכרה, מלבד אסטרים אדומים, הוא הלך; מגלו העצום של המוות קצר את הגבעות האדירות ההן, וכאשר לבסוף הניחה את ראשה האפיר והזקן עד מאוד על האדמה, שכבר הייתה לגוש אפר של קרח, התחננה אל האלים שיניחו לצידה צרור של אברש סגול, שם במקום קבורתה הגבוה, אשר קרניו האחרונות של השמש האחרונה ליטפו; כי אז תסתיים תהלוכת היקום.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←