בייסבול

“לכל אחד יש את האש, אבל האלופים יודעים מתי להצית את הניצוץ.”

“בכל משחק, המשחק עצמו הוא הפרס, לא משנה מי מנצח, בסופו של דבר שניהם מפסידים את המשחק.”

“יש לי דון ביילור, אמר ג'יי.טי. קליפורניה חרא השנה. ראלף גיחך. לא הייתי משתמש בכרטיס של ביילור כדי לגרד חרא של כלבים מהרחוב.”

“אם איננו מיישמים את הלקחים שאפשר להפיק מההיסטוריה של אתמול כדי להתמודד עם בעיות היום - אז מדוע בכלל יש לכך חשיבות? האם תוצאת הבייסבול של בייב רות' משנת 1917 חשובה לנו היום? לא. האם חשוב שגנדי התווכח עם אשתו, או שלינקולן הסתבך בקטטה על סאלי בבר? לא. אז מדוע משחקים שבטיים שהתרחשו לפני אלפי שנים עדיין משמעותיים כל כך עבורנו היום? כדי למנוע מאיתנו להתקדם? כדי להזכיר לנו את ההבדלים הגזעיים שלנו ואת אדישותנו? כדי להחיות מרירות שבטית? ואיזה אב או אלוהים ירצה שילדיו ינהלו רישום של כל ויכוח שהיה להם אי פעם זה עם זה - אם אין בכך שום דבר חיובי - אלא רק נזק - שניתן להפיק מהזכרתם להם שוב ושוב? האם אדם חכם ידריך את חסידיו להיאחז בפגיעות העבר - או לסחוט מהן כל טיפה של חוכמה שניתן להפיק מהן - ואז לשחרר אותן? האם אין הסליחה מעלה קדושה? ואם כן, מדוע אנו מתעקשים לשמור תיעוד היסטורי של טינה? האם הבורא הוא מצדד באהבה או בשנאה? ואם באהבה, מדוע אנו עדיין מפיצים כל כך הרבה שנאה? מה יש אי פעם להפיק מהשמעת שנאה? רק עוד שנאה. מי רוצה בכך? ולמה?”

“תינוקות לא באים עם חוברות הוראות. היית לומד באותה דרך שכולנו לומדים — היית קורא על דינוזאורים, היית מחפש בגוגל מחפרים וגוררים. ואתה לא צריך פין כדי ללכת לקנות כפפת בייסבול.”

“הניסיון שלי באמסטרדם הוא שרוכבי האופניים נוסעים איפה לעזאזל שבא להם ומכוונים, במצב של זעם, אל כל הולכי הרגל תוך כדי שהם מצלצלים בפעמונם בקול רם, כשהמושג של הימנעות מאנשים זר להם.”

“לבייסבול יש את היתרון הגדול על פני קריקט בכך שהוא מסתיים מוקדם יותר.”

“כמה מוזר שאנו מבלים כל כך הרבה זמן בטיפול בחושך, וכל כך מעט זמן בחיפוש אחר האור. האגו אוהב להאדיר את עצמו באמצעות ניתוח עצמי, אך איננו נפטרים מן החושך על ידי הכאתו במחבט בייסבול. אנו נפטרים מן החושך רק על ידי הדלקת האור.”

“טולדו טובה יותר ממלהיבה, היא שמחה. כי אין דבר שמסייע יותר לאומללות מאשר לקחת את עצמך ברצינות, וקשה לקחת את עצמך ברצינות כשקבוצת הבייסבול שלך היא ה-Mud Hens.”

“הבעיה היא שהפוליטיקה נעשית לספורט, כמעט באותה מידה כמו כדורגל או בייסבול. כשמדובר בפוליטיקה, מבוגרים ופוליטיקאים עושים יותר הטחת אשמות ומשחקים יותר משחקים מאשר ילדים אי פעם עושים. לעיתים קרובות מדי אנחנו מעודדים את גאוות הקבוצה במקום את טובת האומה.”

“התגנבת לבקתה שלי? אנבת' גלגלה עיניים. פרסי, אתה בן שבע-עשרה בעוד חודשיים. אתה לא באמת מודאג מזה שתסתבך עם המאמן הדג, נכון? אה, ראית את מחבט הבייסבול שלו? חוץ מזה, 'ראש אצה', חשבתי שנוכל לצאת לסיבוב. לא היה לנו זמן להיות לבד. אני רוצה להראות לך משהו – המקום האהוב עליי על הסיפון. הדופק של פרסי עדיין היה בשמיים, אבל לא מפחד מצרות. 'אני יכול, אתה יודעת, לצחצח שיניים קודם?' 'כדאי לך,' אמרה אנבת'. 'כי אני לא אנשק אותך עד שתעשה את זה. ותסתרק כבר על הדרך.'”

“אם היינו קוראים את התנ״ך באותה הקפדה ובאותה סדירות שבה אנו קוראים את העיתונים היומיים, היינו מכירים את אלוהים באותה מידה והיינו מעודכנים עליו באותה מידה כפי שאנו מעודכנים על ממוצע החבטות של השחקן האהוב עלינו בעונת הבייסבול!”

“לראות את עצמך בדפוס זה מושג מדהים: ניתן לקבל תשומת לב רבה מבלי צורך להופיע במקום כלשהו... לא צריך להתלבש באופן מיוחד, למשל, ולא ניתן לשמוע מהם צווחות בוז מיד.”

“לצאת ולשחק כדורגל או בייסבול עם הבנים, כשהייתי טומבוי, היה דרך נהדרת ללמוד על ניצחון והפסד, ולרוב הבנות לא הייתה את החוויה הזו.”

“זה לא נגמר. אלופים מרחיבים את גבולותיהם וגורמים לדברים לקרות.”

“אלופים לעולם אינם ישנים, הרוח הנצחית שומרת אותם ערניים וערים”

“ג'ימי קרטר היה — הוא עדיין — הוא נותר עד היום האקס-נשיא הכי אקס-נשיאי של אמריקה. פשוט אי אפשר להאמין שבחרנו את הטמבל הזה. הוא היה בחור די חכם ובמידה מסוימת גם עם כוונות טובות. אבל הוא היה מוכן להיות נשיא ארצות הברית בערך כמו הדוד הזקן והמטופש שלך, אתה יודע, זה שמשנן סטטיסטיקות של בייסבול.”

“למה את לא בבית הספר? אני רואה אותך כל יום משוטטת כאן. "אה, לא מתגעגעים אליי," היא אמרה. "אומרים שאני אנטי-חברתית. שאני לא מתחברת. זה כל כך מוזר. אני דווקא מאוד חברתית. הכול תלוי למה אתה מתכוון כשאתה אומר חברתית, לא? בשבילי חברתית פירושו לדבר איתך על דברים כאלה." היא ניערה כמה ערמונים שנשרו מהעץ בחצר הקדמית. "או לדבר על כמה מוזר העולם. להיות עם אנשים זה נחמד. אבל אני לא חושבת שזה חברתי לאסוף חבורה של אנשים ואז לא לתת להם לדבר, אתה חושב? שעה של שיעור טלוויזיה, שעה של כדורסל או בייסבול או ריצה, עוד שעה של היסטוריה בהכתבה או ציור תמונות, ועוד ספורט, אבל אתה יודע, אנחנו אף פעם לא שואלים שאלות, או לפחות רובם לא; פשוט יורים עליך את התשובות, בינג, בינג, בינג, ואנחנו יושבים שם עוד ארבע שעות של מורה-סרט. בשבילי זה בכלל לא חברתי. זה המון משפכים והמון מים שנשפכים לתוך הפיה ויוצאים מלמטה, והם אומרים לנו שזה יין כשזה לא. הם מתישים אותנו עד סוף היום כך שאנחנו לא יכולים לעשות שום דבר חוץ מללכת לישון או לנסוע לפארק כיף כדי להציק לאנשים, לשבור שמשות במקום של שובר-החלונות או לרסק מכוניות במקום של משחית-המכוניות עם כדור הפלדה הגדול. או לצאת במכוניות ולדהור ברחובות, לנסות לראות כמה קרוב אפשר להגיע לעמודי תאורה, לשחק 'עוף' ו'להעיף טאסות'. אני מניחה שאני בדיוק מה שהם אומרים שאני, בסדר. אין לי חברים. זה אמור להוכיח שאני לא נורמלית. אבל כל מי שאני מכירה או צועק או רוקד כמו משוגע או מרביץ זה לזה. אתה שם לב איך אנשים פוגעים זה בזה בימינו?”