אבסורדיזם

“אם אשכנע את עצמי שלחיים האלה אין היבט אחר מלבד זה של האבסורד, אם ארגיש שכל שיווי המשקל שלהם תלוי באותה התנגדות מתמדת בין המרד המודע שלי לבין האפלה שבתוכה הוא נאבק, אם אודה שלחירותי אין משמעות אלא ביחס לגורלה המוגבל, אזי עליי לומר שמה שקובע אינו החיים הטובים ביותר אלא החיים ביותר”

“אני חושב שחיי הם בעלי חשיבות רבה, אבל אני גם חושב שאין להם משמעות.”

“ולכן, בתור תובע, נתבע, שופט ומואשם בלתי מעורער, אני מגנה את הטבע הזה, שהכה בי באומץ ובחוסר טקס על סבל זה… מכיוון שאין לי אפשרות להרוס את הטבע, אני משמיד את עצמי, רק משעמם מהצורך לשאת שלטון שאין בו אשמים.”

“על מי ועל מה אוכל לומר: "אני יודע זאת"? את הלב הזה שבתוכי אני יכול לחוש, ואני שופט שהוא קיים. את העולם הזה אני יכול לגעת בו, ואני גם כן שופט שהוא קיים. כאן מסתיים כל ידיעתי, והשאר הוא בנייה. שכן אם אנסה לאחוז באותו עצמי שאני חש בו ביטחון, אם אנסה להגדירו ולסכם אותו, אין הוא אלא מים החומקים מבין אצבעותיי. אני יכול לשרטט בזה אחר זה את כל ההיבטים שהוא מסוגל ללבוש, את כל אלה שיוחסו לו גם כן, את החינוך הזה, את המוצא הזה, את הלהט הזה או את השתיקות הללו, את האצילות הזאת או את השפלות הזאת. אך אי אפשר לצרף היבטים לכדי סכום. אותו לב עצמו שהוא שלי יישאר לעד בלתי ניתן להגדרה בעיניי. בין הוודאות שיש לי בדבר קיומי ובין התוכן שאני מנסה לתת לאותה הבטחה, הפער לעולם לא יתמלא.”

“עניינים מעשיים מעסיקים את המוח האנושי לאורך כל היום. בלילה, התודעה יוצאת להפסקה ראויה כדי לשקול את הבלתי אפשרי ואת האבסורדי. במרחץ הדמים של התגוששויות השינה הליליות שלנו, המשקאות הליקריים הצבעוניים של האמיתי, האפשרי, הפנטזיה והאמונות המיתיות מתערבבים זה בזה. עיניות של המובן מאליו והדמיוני נטמעות, וריאליזם חדש מתהווה מתוך תפיסתנו המזוקקת של האמיתי, הנגזר מן הממלכה הפנומנלית של המציאות החושית ומעולם האידיאות הפילוסופי הכלול בממלכה הנואומנלית. החזון הפסיכוביולוגי הנובע מכך מטביע אותנו בהתקפים של השראה משכרת וגירוי אמנותי, ומשאיר אותנו חלושי עצמות ומוחלשים לאחר שאנו נושאים הנגאובר מבעית של ספק מתמיד, מהול בערפול ובחוסר ביטחון.”

“האבסורד הוא המושג המהותי והאמת הראשונה”

“אנחנו מסרבים לאבד תקווה באדם. בלי שאנו שואפים באופן בלתי רציונלי להציל אנשים, עדיין אנחנו רוצים לשרת אותם.”

“אמא נהגה לומר שלמרות כמה אומלל אדם יהיה, תמיד יש על מה להודות. וכל בוקר, כשהשמיים התבהרו והאור החל להציף את תאי, הסכמתי איתה.”

“העניין הוא לחיות במצב האבסורד הזה; אני יודע על מה הוא מושתת: התודעה הזאת והעולם הזה המתאמצים זה כנגד זה בלי שיוכלו להתחבק. אני מבקש את הכלל — כלל החיים — של אותו מצב, ומה שמוצע לי מזניח את יסודו, שולל את אחד משני הקטבים של ההתנגדות הכואבת, ודורש ממני השלמה. אני שואל מה כרוך במצב שאני מכיר כשלי; אני יודע שהוא כרוך בערפול ובבורות; ומבטיחים לי שבורות זו מסבירה הכול ושחושך זה הוא אורי.”

“אתה לא חושב שהחברה שלנו מתוכננת להרוג בדרך כזאת? כמובן, בוודאי שמעת על אותן דגיגים זעירים בנהרות ברזיל שתוקפים את השחיין באלפים, טורפים אותו בתוך כמה רגעים בנשיכות קטנות ומהירות ומשאירים מאחור רק שלד נקי לחלוטין? כך, זו הדרך שבה הם בנויים. "אתה רוצה חיים נקיים, כמו כולם?" כמובן שהתשובה היא כן. איך אפשר שלא? "מצוין. אנחנו ננקה אותך. הנה עבודה, הנה משפחה, הנה קצת פנאי מאורגן." ואז השיניים הקטנות ננעצות בבשר, עד העצם ממש. אבל אני לא הוגן. לא הייתי צריך לומר, "הדרך שבה הם בנויים", כי אחרי הכול, זו גם הדרך שלנו: זה עניין של מי מפשיט את מי.”