“בספרו 'פוליטיקה', שנחשב לבסיס חקר המערכות המדיניות, אריסטו עסק בעיקר באתונה. הוא בחן מגוון שיטות משטר – אוליגרכיה, מלוכה – ולא חיבב אף אחת מהן במיוחד. הוא טען שדמוקרטיה היא כנראה השיטה הטובה ביותר, אבל יש לה בעיות, והוא היה מוטרד מהן. בעיה אחת שהטרידה אותו רלוונטית להפליא גם לימינו: הוא הצביע על כך שאם בדמוקרטיה יש זכות בחירה לכולם – כלומר, לבני חורין (לא עבדים ולא נשים) – הרי שהעניים יהיו רוב, והם ישתמשו בכוחם כדי לקחת את רכוש העשירים. זה לא הוגן, ולכן צריך למנוע את זה. ג'יימס מדיסון טען דבר דומה, כשבסיס ההשוואה שלו היה אנגליה. הוא אמר שאם לבני חורין תהיה דמוקרטיה, חקלאים עניים יתעקשו לקחת רכוש מהעשירים, כלומר יבצעו מה שבימינו נקרא רפורמה קרקעית – וזה בלתי מקובל. אריסטו ומדיסון ניצבו בפני אותה בעיה אך הגיעו למסקנות הפוכות. אריסטו הציע לצמצם את אי-השוויון כדי שהעניים לא ירצו לקחת את רכוש העשירים, והוא אפילו הציע חזון לעיר שתפעיל מה שאנחנו קוראים היום 'מדינת רווחה', ארוחות משותפות ומערכות תמיכה. מדיסון בחר בדרך ההפוכה: צריך לצמצם את הדמוקרטיה כדי שהעניים לא יוכלו להתאגד ולעשות זאת. אם מסתכלים על עיצוב המערכת החוקתית האמריקאית, היא הלכה לפי הגישה של מדיסון. המערכת הזו ריכזה כוח בידי הסנאט, בעוד הרשות המבצעת הייתה אז בעיקר אדמיניסטרטיבית. הסנאט היה מורכב מ'עשירי האומה', אנשים עם זיקה לבעלי רכוש וזכויותיהם – שם היה צריך להיות הכוח. הסנאט, חשוב לזכור, לא נבחר בבחירות ישירות, אלא על ידי מחוקקים שהיו נתונים לשליטת העשירים והחזקים. לבית הנבחרים, שהיה קרוב יותר לאוכלוסייה, היה הרבה פחות כוח. היו שם מגוון מנגנונים שנועדו להגביל את השתתפות הציבור – הגבלות הצבעה ורכוש. הרעיון היה למנוע את האיום של הדמוקרטיה, וזה יעד שנמשך עד היום, בדרכים שונות אמנם, אבל עם אותה מטרה בדיוק.”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←