“כי ילדים גדלים, אנחנו חושבים שמטרתו של ילד היא לגדול. אבל מטרתו של ילד היא להיות ילד. הטבע אינו בז למה שחי רק ליום אחד. הוא שופך את כל כולו אל תוך כל רגע. איננו מעריכים את השושן פחות משום שאינו עשוי צור ונבנה להחזיק מעמד. שפע החיים הוא בזרימתו; אחר כך זה מאוחר מדי. היכן השיר כשהוא כבר הושר? הריקוד כשהוא כבר נרקד? רק אנחנו בני האדם רוצים גם להחזיק בעתיד. אנו משכנעים את עצמנו שהיקום עוסק בענווה בפרישת יעדנו. אנו מבחינים בכאוס האקראי של ההיסטוריה יום אחר יום, שעה אחר שעה, אבל יש משהו לא נכון בתמונה. היכן האחדות, המשמעות, של יצירתו הנשגבת ביותר של הטבע? ודאי שמיליוני פלגי המקרה והשרירות הקטנים הללו זוכים לתיקונם בנהר התת־קרקעי העצום אשר, ללא ספק, נושא אותנו אל המקום שבו מצפים לנו! אבל אין מקום כזה, ולכן הוא נקרא אוטופיה. למותו של ילד אין יותר משמעות ממותם של צבאות, של אומות. האם הילד היה מאושר בעודו חי? זו שאלה ראויה, השאלה היחידה. אם איננו יכולים לסדר את אושרנו שלנו, זו יוהרה שמעבר לוולגריות לסדר את אושרם של הבאים אחרינו.”