סטיבן קינג

“לא הייתי מוותר על אף דקה מזה, לא בעד כל העולם.”

“כשהכול נגמר והלכתי לישון, שכבתי ער והקשבתי לשעון שעל שידת הלילה שלך ולרוח שבחוץ והבנתי שבאמת הגעתי הביתה, שמיטה איתך היא הבית, ומשהו שהתקרב בחשכה נעלם פתאום. הוא לא יכול היה להישאר. הוא גורש. הוא ידע איך לחזור, בזה הייתי בטוח, אבל הוא לא יכול היה להישאר ואני יכולתי באמת להירדם. לבי נסדק מרוב תודה. אני חושב שזו הייתה התודה הראשונה שאי פעם באמת הכרתי. שכבתי שם לצידך והדמעות התגלגלו במורד צדי פניי אל הכרית. אהבתי אותך אז ואני אוהב אותך עכשיו ואני אהבתי אותך בכל שנייה שבין לבין. לא אכפת לי אם תביני אותי. הבנה מוערכת יתר על המידה, אבל אף פעם לאף אחד אין מספיק ביטחון. מעולם לא שכחתי כמה בטוח הרגשתי כשהדבר ההוא יצא מן החשכה.”

“שום דבר אינו אובד לעולם, שרה. שום דבר שאי אפשר למצוא.”

“כתוב עם הדלת סגורה, כתוב מחדש עם הדלת פתוחה.”

“אנשים הם רציונליים רק על פני השטח.”

“הרוג את יקיריך, הרוג את יקיריך, גם כשזה שובר את לבו של השרבטן הקטן והאגוצנטרי שלך, הרוג את יקיריך.”

“הזיכרונות: הם המציאות.”

“האם הם רואים את הטירוף הקטלני של מרוץ אל פי התהום, ואז מעבר לקצה? כנראה שלא. אילו ראו, ודאי שלא היו רצים מלכתחילה. או שמא זהו פשוט כשל של הדמיון? לא נעים לחשוב שכשל כה בסיסי יכול להביא על הסוף, ובכל זאת...”

“הזמן לוקח את הכול, בין אם תרצה בכך ובין אם לא, הזמן לוקח את הכול. הזמן נושא את הכול הרחק, ובסוף יש רק חושך. לפעמים אנחנו מוצאים אחרים בחושך הזה, ולפעמים אנחנו מאבדים אותם שם שוב.”

“באת מצל ההרואין ומצל אחיך, ידידי. צא מצל עצמך, אם תעז.”

“הם היו איתו, ובמשך אותו זמן קצר האפלה הייתה טובה אליו.”

“שיר רע ללילה כזה, אולי, אבל לבה הלך בדרכו שלו בלי הרבה עניין במה שראשה חשב או רצה; תמיד כך היה.”

“שלושת סוגי האימה: הגועל: המראה של ראש כרות המתגלגל במורד גרם מדרגות, זה כשנכבים האורות ומשהו ירוק ורירי ניתז על זרועך. האימה: הלא-טבעי, עכבישים בגודל של דובים, המתים שמתעוררים לחיים ומתחילים להסתובב, זה כשנכבים האורות ומשהו עם טפרים אוחז בזרועך. והאחרון והגרוע מכולם: הטרור, כשאתה חוזר הביתה ומבחין שכל מה שהיה ברשותך נלקח והוחלף בתחליף מדויק. זה כשנכבים האורות ואתה מרגיש משהו מאחוריך, אתה שומע אותו, אתה חש את נשימתו על אוזנך, אבל כשאתה מסתובב, אין שם כלום...”

“תיאור הוא מה שהופך את הקורא למשתתף חושי בסיפור. תיאור טוב הוא מיומנות נרכשת, אחת הסיבות העיקריות לכך שאי אפשר להצליח אלא אם כן קוראים הרבה וכותבים הרבה. זו לא רק שאלה של איך לעשות זאת, אתה מבין; זו שאלה של כמה לעשות. קריאה תעזור לך לענות על ה"כמה", ורק כמויות עצומות של כתיבה יעזרו לך עם ה"איך". אפשר ללמוד רק על ידי עשייה.”

“לעולם איננו יודעים אילו חיים אנו משפיעים עליהם, או מתי, או מדוע.”

“הוא הרגיש עוד קברים נבקעים בתוכו; הסירחון שהריח לא היה של גופות נרקבות אלא של זיכרונות נרקבים, וזה היה איכשהו גרוע יותר.”

“סמליות קיימת כדי לקשט ולהעשיר, לא כדי ליצור תחושת עומק מלאכותית.”

“היה בטוח שחטאך יתגלה... היה בטוח.”

“הוא לא אהב את האופן שבו הדברים התפתחו. היו סימנים רעים ברוח, אותות מבשרי רעה כמו עטלפים המפרפרים בעליית הגג החשוכה של אסם נטוש.”

“אם אין לך זמן לעשות משהו כמו שצריך, מאיפה תמצא את הזמן לתקן אותו?”