“זמן רב האמנתי — זוהי אולי גרסתי לאמונתו של סר דריוס קסרקס קמה בקיומה של פונקציה רביעית של היות-בחוץ — שבכל דור יש כמה נשמות, קראו להן בנות מזל או מקוללות, שנולדות פשוט לא שייכות, שבאות לעולם מנותקות למחצה, אם תרצו, בלי זיקה חזקה למשפחה או למקום או לאומה או לגזע; שאולי יש אפילו מיליונים, מיליארדים של נשמות כאלה, לא-שייכים כמספר השייכים, אולי; שבסך הכול, התופעה עשויה להיות גילוי “טבעי” של הטבע האנושי כשם שההפך ממנו הוא כזה, אך כזה שרובו סוכל, לאורך ההיסטוריה האנושית כולה, בשל היעדר הזדמנות. ולא רק בשל כך: מי שמעריכים יציבות, שחוששים מחלופיות, מאי-ודאות, משינוי, הקימו מערכת רבת-עוצמה של סטיגמות וטאבו נגד חוסר-שורשיות, אותו כוח משבש, אנטי-חברתי, כך שאנו לרוב מתיישרים לפי הקו, מעמידים פנים שאנו מונעים בידי נאמנויות וסולידריות שאיננו חשים באמת, מסתירים את זהויותינו הסודיות מתחת לעורות הכוזבים של אותן זהויות הנושאות את חותמת האישור של השייכים. אבל האמת דולפת החוצה בחלומותינו; לבדם במיטותינו (מפני שכולנו לבד בלילה, גם אם איננו ישנים לבדם), אנו מרחפים, אנו עפים, אנו בורחים. ובחלומות הערות שחברותינו מתירות, במיתוסים שלנו, באמנויותינו, בשירינו, אנו חוגגים את הלא-שייכים, את השונים, את פורעי החוק, את החריגים. על מה שאנו אוסרים על עצמנו אנו משלמים כסף טוב כדי לצפות בו, בבית משחק או באולם קולנוע, או לקרוא עליו בין כריכותיו הסודיות של ספר. הספריות שלנו, ארמונות הבידור שלנו, אומרות את האמת. הנווד, המתנקש, המורד, הגנב, המוטנט, המנודה, העבריין, השטן, החוטא, הנוסע, הגנגסטר, הרץ, המסכה: אילו לא היינו מזהים בהם את צרכינו הפחות ממומשים, לא היינו ממציאים אותם שוב ושוב, בכל מקום, בכל שפה, בכל זמן.”