“לבדו, [צ'מצ'ה] נזכר לפתע שהוא ופמלה חלקו פעם על דבר מה, כפי שחלקו על הכול, על סיפור קצר ששניהם קראו, שעניינו היה בדיוק טבעו של הבלתי־נסלח. את הכותרת ואת שם המחבר לא הצליח להיזכר, אבל הסיפור שב אליו בבהירות. גבר ואישה היו ידידים אינטימיים (מעולם לא אוהבים) במשך כל חייהם הבוגרים. ביום הולדתו העשרים ואחת (שניהם היו אז עניים) היא נתנה לו, כבדיחה, את אגרטל הזכוכית הנורא והזול ביותר שמצאה, בצבעים שהיו פרודיה צעקנית על עליצות ונציאנית. עשרים שנה אחר כך, כשהיו שניהם מצליחים ושערם מאפיר, היא ביקרה בביתו ורבתה איתו על אופן התנהגותו כלפי ידיד משותף. במהלך הריב נפל מבטה על האגרטל הישן, שהוא עדיין שמר במקומו המכובד על מדף האח בסלון, ובלי לעצור בהתקפתה סחפה אותו אל הרצפה, וריסקה אותו עד שאין תקנה. הוא לא דיבר איתה שוב; כשמתה, חצי מאה אחר כך, סירב לבקר ליד מיטת מותה או להשתתף בהלווייתה, אף שנשלחו שליחים להודיע לו שאלו היו משאלותיה היקרות ביותר. ״אמור לה,״ אמר לשליחים, ״שמעולם לא ידעה עד כמה הערכתי את מה ששברה.״ השליחים התווכחו, התחננו, הזדעקו. אם לא ידעה כמה משמעות ייחס לדבר של מה בכך, כיצד אפשר להאשים אותה בצדק? והאם לא עשתה ניסיונות אין־ספור, לאורך השנים, להתנצל ולכפר? והיא גססה, בשם אלוהים; האין אפשרות לרפא סוף־סוף את הקרע העתיק והילדותי הזה? הם איבדו ידידות של חיים שלמים; האין הם יכולים אפילו להיפרד? ״לא,״ אמר האיש הבלתי־סולח. – ״באמת בגלל האגרטל? או שאתה מסתיר עניין אחר, אפל יותר?״ – ״זה היה האגרטל,״ השיב, ״האגרטל, ולא שום דבר מלבדו.״ פמלה חשבה שהאיש קטנוני ואכזר, אבל צ'מצ'ה כבר אז העריך את הפרטיות המוזרה, את הפנימיות הבלתי־מוסברת של העניין. ״איש אינו יכול לשפוט פגיעה פנימית,״ אמר, ״לפי גודלו של הפצע השטחי, של החור.״”

המקור באנגלית: קרא את המקור ←