פאטי סמית'

“איני מתחילה את חיי בשנת תשל"ה עם אלבום "הורסס". הקלטתי את "הורסס" בשנת תשל"ה, אך ציירת בפריז עוד בשנת תשכ"ט.”

“כאשר אתה גדל בחיים, הדבר הוא שרדיפת האמנות ורדיפת הרעיונות החדשים, כל אלה שומרים על מוחך גמיש.”

“בהחלט חשבתי שהקריאה שלי הייתה להיות ציירת.”

“הייתי כה חולה בילדותי, עד שפחות או יותר שלוש או ארבע פעמים הורו להורים שלי להכין עצמם, שאני לא אצליח.”

“איני מצאתי הוכחה שיש לי את החומר להיות אמנית, אף על פי שצמאתי להיות אחת”

“אף על פי שמתקדמים טכנולוגית ככל שיהיה, אנא אל תזניחו את הספר. אין דבר יפה יותר בעולם החומרי מאשר”

“מהזמן הקדום ביותר בילדותו – בגיל ארבע או חמש – הרגשתי זרה למין האנושי. הרגשתי נוחה מאוד עם הרעיון שאני מגיעה ממערכת שמש אחרת, כי הרגשתי מנותקת – גובהה היה יוצא דופן, דקה, ולא דמתי לאף אחד אחר, לא אפילו לא לאחד מבני משפחתי.”

“אמרו לי שאשכחתי את האם של הפאנק, אבל מעולם לא קראתי לעצמי כך”

“אמי ואבי היו עם הרבה עליות וירידות, אך נשארו זה לצד זה והצליחו זה בזה. אמי עבדה כפיתית וכטולעת, ואבי עבד במפעל והיה עוסק בעבודות מס הכנסה של אנשים אחרים.”

“מוחמד צייר באופן אישי שבעה שמים. אם הוא הגיע עד שבעה, ברור שיש עוד יותר”

“אבי היה אדם חלומי – קרא לפלוטינוס ולסוקרטס וצפה במשחקי הפיליספיס.”

“אם יש לי כל חרטה, אוכל לומר שאני מצטער שאינני כותב/ת טוב יותר או זמר/ת טוב יותר”

“אורנט קולמן הוא מוזיקאי אמיתי. הוא לוקח את כל הדברים שמחשיב עליהם בעולם – שזה אפילו עולם בתוך עולם – ומפרש אותם למוזיקה.”

“החוק האמפתי, באמצעותו יכול היה, ברצונו, להעביר את עצמו לגוף או יצירה, ולהשפיע על העולם החיצוני. לא חש שיצירתו משחררת אותו. לא חיפש משיחה. חיפש לראות מה שאחרים לא רואים — ההעתקה של דמיונו.”

“הייתה לי ילדות מאושרת מאוד – אחי ואחיותי היו נפלאים, אמי הייתה מאוד דמיונית, ואני אהבתי לקרוא. אך תמיד הייתה מצוקה כלכלית.”

“כתבתי הרבה פרוזה. פשוט לא פורסמתי אותה.”

“כאמנית, חשבתי פעם שמשימתי היא ליצור עבודה טובה. אך למדתי בשנות השבעים שלהיות דמות ציבורית מציגה גם אופנים נוספים של אחריות.”

“הוא לא היה צריך למות, צעק, כמעט בתמימות, כילד פגום. אבל שמעתי מחשבות אחרות נעות בינינו. גם את לא. גם אני לא.”

“אני לא נשארת בדיסציפלינה אחת משום שהיא רווחית יותר מהאחרת. למעשה, הצלחה הגדולה ביותר שאני עשתי הייתה "Just Kids", כשאני לא קיוויתי כלום ממנה.”

“תמיד כתבתי. כתבתי כל יום. אני לא חושבת שאילו לא הייתי מבלילה את שנות השמונים בפיתוח מקצועי ככותבת, הייתי יכולה לכתוב את "Just Kids".”