“הפגנת עוצמתה הצבאית של ישראל ב-1967 איששה את מעמדה כ"נכס אסטרטגי", וכך גם מהלכיה למנוע התערבות סורית בירדן ב-1970 בתמיכה באש"ף. במסגרת דוקטרינת ניקסון, ישראל ואיראן היו אמורות להיות "שומרות המפרץ", ולאחר נפילת השאה הועצם התפקיד שיוחס לישראל. בינתיים, ישראל סיפקה שירותי משנה במקומות אחרים, כולל באמריקה הלטינית, שם סיוע ישיר של ארצות הברית למשטרים הרצחניים ביותר נבלם בידי הקונגרס. אף שהתקיים ויכוח פנימי והייתה תנודתיות מסוימת במדיניות האמריקאית, שהוגזמה מאוד בדיון כאן, נכון בדרך כלל שסיוע ארצות הברית למיליטריזציה ולהתרחבות של ישראל שיקף את הערכת כוחה באזור. התוצאה הייתה הפיכתה של ישראל למדינה ממיליטריזת, התלויה לחלוטין בסיוע אמריקאי, המוכנה לבצע משימות שמעטים יכולים לשאת, כגון השתתפות ברצח העם בגואטמלה. עבור ישראל, זהו אסון מוסרי, ובסופו של דבר יהיה גם אסון פיזי. עבור הפלסטינים ורבים אחרים, זה היה אסון, וכך עשוי להיות, במוקדם או במאוחר, גם עבור העולם כולו, נוכח הסכנה הגוברת של עימות בין מעצמות-העל.”