ניל גיימן

“הוא התיישב על גדת דשא והביט בעיר שהקיפה אותו, וחשב שיום אחד הוא יצטרך לחזור הביתה. ויום אחד הוא יצטרך לבנות בית שאליו יחזור. הוא תהה אם בית הוא דבר שקורה למקום אחרי זמן מה, או אם זה משהו שמוצאים בסוף, אם פשוט הולכים ומחכים ורוצים בו מספיק זמן. הוא הוציא את הספר שלו.”

“הייתי נרדם כשפני צמודות לפרוותה, בעוד גרגורה החשמלי העמוק רטט ברכות כנגד לחיי. הם גרמו לי לחשוב על חוף הים, ולכן קראתי לה אושן, ולא הייתי יכול לומר לך מדוע.”

“כי האהבה אינה חלק מעולם החלומות. האהבה שייכת לתשוקה, והתשוקה תמיד אכזרית.”

“כשתחילת דרכך ככותב צעיר, אתה מסתכל על כל מה שהיה לפני כן ועל כל מה שהשפיע עליך, ואתה טובל את המצקת של הדמיון שלך בתוך סיר התבשיל המבעבע הזה של כל הדברים האלה, ואתה מוזג אותו החוצה. ושם אתה מתחיל.”

“כשהייתי ילד, הטרדתי את זקניי בבקשות לסיפורים.”

“אני אתייסר על משפטים. בעיקר משום שאתה מנסה ליצור אפקטים מסוימים באמצעות משפטים, ומשום שיש מספר קולות שונים בספר.”

“אם אין לך עוד דבר לרצות, אז אתה פשוט מחכה. עד שאין עוד דבר לחכות לו.”

“פילוסוף אחד שאל פעם, "האם אנחנו אנושיים משום שאנו מביטים בכוכבים, או שאנו מביטים בהם משום שאנחנו אנושיים?" חסר טעם, באמת... "האם הכוכבים מביטים בחזרה?" עכשיו, זו שאלה.”

“התחל לספר את הסיפורים שרק אתה יכול לספר, כי תמיד יהיו סופרים טובים ממך ותמיד יהיו סופרים חכמים ממך. תמיד יהיו אנשים שיהיו הרבה יותר טובים ממך בעשיית זה או בעשיית ההוא – אבל אתה הוא אתה היחיד.”

“ובכן?" אמר לוקי. "ומה איתך, היימדאל? יש לך הצעות כלשהן?" "יש לי," אמר היימדאל. "אבל לא תאהבו אותן." תור היכה באגרופו על השולחן. "לא משנה אם אנחנו אוהבים את זה או לא," אמר. "אנחנו אלים! אין דבר שאיש מאיתנו שנאסף כאן לא יעשה כדי להחזיר את מיולניר, הפטיש של האלים. ספר לנו את הרעיון שלך, ואם זה רעיון טוב, אנחנו נאהב אותו." "לא תאהבו אותו," אמר היימדאל. "אנחנו נאהב אותו!" אמר תור. "ובכן," אמר היימדאל, "אני חושב שעלינו להלביש את תור ככלה. לשים עליו את שרשרת הבריסינגים. לחבוש לו כתר כלולות. למלא את שמלתו כך שייראה כמו אישה. להסתיר את פניו ברעלה. נגרום לו לענוד מפתחות שמצלצלים, כמו שנשים עושות, ונעטוף אותו בתכשיטים -" "אני לא אוהב את זה!" אמר תור. "אנשים יחשבו... ובכן, בתור התחלה הם יחשבו שאני מתחפש בבגדי נשים. זה ממש לא בא בחשבון. אני לא אוהב את זה. אני בהחלט לא מתכוון ללבוש רעלה של כלה. אף אחד מאיתנו לא אוהב את הרעיון הזה, נכון? רעיון נורא, נורא. יש לי זקן. אני לא יכול לגלח את הזקן שלי." "שתוק, תור," אמר לוקי בן לופיי. "זה רעיון מצוין.”

“קשרי המשפחה קושרים אותנו, תומכים בנו, עוזרים לנו. והם גם קשר שממנו קשה, אולי בלתי אפשרי, להשתחרר.”

“עלינו לעשות כמיטב יכולתנו לספק את תחומי העניין שלך בסיפורים, בספרים ובעולם. יש ספריות.”

“אגדות הן יותר מאמיתיות: לא משום שהן מספרות לנו שדרקונים קיימים, אלא משום שהן מספרות לנו שאפשר להביס דרקונים.”

“לספר על המוזר דומה לספר על חלומותיו של אדם: אפשר להעביר את אירועי החלום, אך לא את התוכן הרגשי, את האופן שבו חלום יכול לצבוע את כל יומו של אדם.”

“תמיד יש אנשים שמגלים שחייהם נעשו בלתי נסבלים עד כדי כך שהם מאמינים שהדבר הטוב ביותר שיוכלו לעשות יהיה להאיץ את מעברם למישור קיום אחר. הם מתאבדים, אתה מתכוון? אמר בוד. הוא היה בערך בן שמונה, עיניו פעורות וסקרניות, והוא לא היה טיפש. אכן. זה עובד? הם מאושרים יותר כשהם מתים? לפעמים. ברוב המקרים, לא. זה כמו האנשים שמאמינים שיהיו מאושרים אם יעברו לגור במקום אחר, אבל לומדים שזה לא עובד כך. לאן שלא תלך, אתה לוקח את עצמך איתך. אם אתה מבין למה אני מתכוון.”

“תמיד הקל עליי כל כך שמישהו בכלל רוצה לפרסם משהו שכתבתי.”

“אני חושב שהתאהבתי בה, קצת. זה לא טיפשי? אבל זה היה כאילו אני מכיר אותה. כאילו היא הייתה החברה הכי ותיקה והכי יקרה שלי. מהסוג שאפשר לספר לו הכול, לא משנה כמה גרוע, והוא עדיין יאהב אותך, כי הוא מכיר אותך. רציתי ללכת איתה. רציתי שהיא תשים לב אליי. ואז היא הפסיקה ללכת. תחת הירח, היא עצרה. והביטה בנו. היא הביטה בי. אולי היא ניסתה להגיד לי משהו; אני לא יודע. כנראה היא אפילו לא ידעה שאני שם. אבל אני תמיד אוהב אותה. כל חיי.”

“הדבר האחד שיש לך ושאין לאף אחד אחר הוא אתה. הקול שלך, המוח שלך, הסיפור שלך, החזון שלך. אז כתוב וצייר ובנה ושחק ורקוד וחיה כפי שרק אתה יכול. ברגע שאתה מרגיש שאולי רק אולי אתה הולך ברחוב עירום… זה הרגע שבו ייתכן שאתה מתחיל לעשות את זה נכון.”

“דיבור הוא חינם, אך האיש החכם בוחר מתי להוציא את מילותיו.”

“הדבר הגדול בבאטמן ובסופרמן, באמת, הוא שהם ממש נשגבים. הם טובים יותר מרוב הסיפורים שהם מופיעים בהם.”