יודי פיקולט

“מה שהוא עשה היה לא נכון. הוא לא ראוי לאהבתך. אבל הוא כן ראוי לסליחתך, כי אחרת הוא יצמח כמו עשב שוטה בלבך עד שייחנק ויוצף. האדם היחיד שסובל, כשאת אוגרת את כל השנאה הזאת, הוא את.”

“קחו זאת ממני: לאהבה יש את כל הקביעות המתמשכת של קשת בענן — יפה כל עוד היא שם, וסביר באותה מידה שתיעלם עד שתמצמצו.”

“איך הוא יכול היה להעביר למישהו שמעולם אפילו לא פגש אותה את האופן שבו היא תמיד הריחה כמו גשם, או איך הבטן שלו התכווצה בכל פעם שראה אותה משחררת את שערה מן הצמה? איך הוא יכול היה לתאר איך זה הרגיש כשהיא השלימה את המשפטים שלו, סובבה את הספל שהם חלקו כך שפיה נחת במקום שבו היה פיו? איך הוא הסביר את האופן שבו הם יכלו להיות בחדר הלבשה, או מתחת למים, או ביערות האורנים של מיין, אבל כל עוד אם הייתה איתו, הוא היה בבית?”

“מילים הן כמו רשתות — אנחנו מקווים שהן יכסו את מה שאנחנו מתכוונים אליו, אבל אנחנו יודעים שהן פשוט לא יכולות להכיל כל כך הרבה שמחה, או צער, או פליאה.”

“רק מפני שזה בדיון אין פירושו שזה פחות אמיתי.”

“הרגשתי רסיס של אשמה ננעץ בלבי. שרלוט פגעה בי; בתמורה, אני פגעתי ברוב. אולי זה מה שאנחנו עושים לאנשים שאנחנו אוהבים: יורים בחשכה ומבינים מאוחר מדי שפצענו את האנשים שאנחנו מנסים להגן עליהם.”

“אתה תשאל אותי, אחרי זה, למה לא סיפרתי לך את זה קודם. זה מפני שאני יודעת כמה עוצמתית יכולה להיות סיפור. הוא יכול לשנות את מהלך ההיסטוריה. הוא יכול להציל חיים. אבל הוא יכול גם להיות בור בליעה, טובענות שבהן אתה נתקע, בלי יכולת לכתוב את עצמך לחופשי.”

“כשמדובר בזיכרונות, הטובים והרעים לעולם אינם מאזנים זה את זה.”

“הבנתי שזה היה כמו להביט בשמש — אסור לעשות זאת, כי היית מפנה את פניך הצידה והיית נעשית עיוורת לכל השאר.”

“באותו רגע, אוליבר הבין שבית הוא לא מקום, אלא האנשים שאוהבים אותך.”

“אם הייתי צריכה לספר לך איך בני האדם עשו את דרכם אל כדור הארץ, זה היה הולך כך: בראשית, לא היה דבר מלבד הירח והשמש. והירח רצה לצאת ביום, אבל היה שם משהו הרבה יותר בהיר שנדמה שמילא את כל השעות ההן. הירח נעשה רעב, דק יותר ויותר, עד שהיה רק פרוסה מעצמו, וקצותיו היו חדים כמו סכין. במקרה, כי כך קורים רוב הדברים, הוא ניקב חור בלילה ומתוכו נשפכו מיליון כוכבים, כמו מזרקה של דמעות. מזועזע, הירח ניסה לבלוע אותם. ולפעמים זה הצליח, כי הוא נעשה שמן ועגול יותר. אבל ברוב הפעמים לא, כי פשוט היו כל כך הרבה. הכוכבים המשיכו לבוא, עד שהם הפכו את השמיים לבהירים כל כך, שהשמש קינאה. הוא הזמין את הכוכבים אל הצד שלו של העולם, שם תמיד היה בהיר. אבל מה שהוא לא סיפר להם, היה שביום, לעולם לא יראו אותם. אז הטיפשים שבהם קפצו מן השמיים אל האדמה, והם קפאו תחת משקל הטיפשות של עצמם. הירח עשתה כמיטב יכולתה. היא גילפה כל אחד מגושי הצער האלה לגבר או לאישה. את שאר זמנה היא בילתה בשמירה, כדי שכוכביה האחרים לא ייפלו. את שאר זמנה היא בילתה באחיזה במה שנשאר לה.”

“אנשים תמיד מפחדים מן הלא נודע — ולהתלכד נגד הדבר ששונה מאיתנו הוא מסורת עתיקת יומין לגיוס ההמונים.”

“אולי אין לי תואר, אבל בהחלט קיבלתי חינוך.”

“אולי זה מה שאנחנו עושים לאנשים שאנחנו אוהבים: יורים בחשכה ומבינים מאוחר מדי שפצענו את האנשים שאנחנו מנסים להגן עליהם.”

“מה אם אהבה לא הייתה המעשה של מציאת מה שהיה חסר לך, אלא ההדדיות שגרמה לשניכם להתאים?”

“זהו אהבה, אני חושבת. מקום שבו אנשים שהיו לבדם יכולים להינעל זה בזה כמו נצים ולהסתחרר באוויר, מסוחררים מן ההפתעה שבקשר. מקום שאליו אתה הולך מרצון, ובפליאה”

“חשבת שהדרך היחידה שבה אהיה מאושרת היא אם אעשה את הדברים שחשבת שיהיו הטובים ביותר בשבילי.”

“יש כל מיני אובדנים שאנשים סובלים מהם — מהקטנים ועד הגדולים. אפשר לאבד את מפתחות המכונית, את המשקפיים, את הבתולים. אפשר לאבד את הראש, אפשר לאבד את הלב, אפשר לאבד את השפיות. אפשר לוותר על הבית כדי לעבור לדיור מוגן, או לראות ילד עובר לחו״ל, או לראות בן זוג נעלם לתוך דמנציה. אובדן הוא הרבה יותר מסתם מוות, והאבל הוא משנה הצורה האפור של הרגש.”

“בחרי עשרה זרים ודחסי אותם לחדר, ושאלי אותם מי מאיתנו מעורר בהם יותר רחמים — את או אני — וכולנו יודעים במי הם יבחרו.”

“איך זה שאהבה נשמעת כל כך אלימה? אתה מתאהב עד מעל הראש. אתה נפגע מחץ קופידון. אתה לוקח את הסיכון של לב שבור. מנקודת מבט חיצונית, זה נשמע כואב באופן בלתי אפשרי, לא שווה את הטרחה. ובכל זאת אנחנו עושים את זה כל יום. אנחנו ממשיכים לחזור לעוד. למה? אם זה לא היה כל כך מסוכן, אולי לא היינו כמהים לזה כל כך. אולי זה חייב להיות אכזרי, כדי שזה יעבוד. אנשים באים בכל כך הרבה צורות וגדלים, עד שנדרש קצת כוח כדי להתאים יחד בצורה מושלמת. אבל אתה יודע מה אומרים על שבר שמחלים: הוא תמיד חזק יותר מבעבר.”