הרוקי מוראקמי

“הדממה כה עמוקה עד שהיא מכאיבה לאוזנינו”

“אני מין קומקום גדול. לוקח לי זמן לרתוח, אבל אחר כך אני תמיד חם.”

“ז׳אן-ז׳אק רוסו הגדיר את הציוויליזציה כמצב שבו אנשים בונים גדרות. תצפית חדה מאוד. וזה נכון — כל ציוויליזציה היא תוצר של חוסר חירות תחום בגדר. האבוריג׳ינים האוסטרלים הם היוצא מן הכלל, אם כי. הם הצליחו לשמור על ציוויליזציה נטולת גדרות עד המאה השבע-עשרה. הם חופשיים עד לשד עצמותיהם. הם הולכים לאן שהם רוצים, מתי שהם רוצים, ועושים מה שהם רוצים. חייהם הם מסע במובן המילולי של המילה. ווקאבאוט הוא מטפורה מושלמת לחייהם. כשהאנגלים באו ובנו גדרות כדי לכלוא את הבקר שלהם, האבוריג׳ינים לא הצליחו להבין זאת. ובבורותם עד הסוף באשר לעיקרון שפעל כאן, הם סווגו כמסוכנים ואנטי-חברתיים והורחקו אל האאוטבק. לכן אני רוצה שתיזהר. האנשים שבונים גדרות גבוהות וחזקות הם אלה ששורדים הכי טוב. אתה מכחיש את המציאות הזאת רק על חשבון הסיכון שתורחק גם אתה אל השממה.”

“זהו עולם של ברנום וביילי, מזויף ככל שרק אפשר, אבל זה לא היה דמוי-מציאות אילו האמנת בי”

“אין צורך בזה, אתה יודע. אפילו בלי לדעת, אתה פועל כעצמך – זה הקופסה השחורה שלך. במילים אחרות, כולנו נושאים בתוכנו קבר פילים בלתי נודע. חוץ מהחלל החיצון, זהו האזור הלא נודע האחרון של האנושות.”

“לא נכון שחבר אחד יעשה את כל הנתינה והאחר יעשה את כל הנטילה: זו לא ידידות אמיתית.”

“כל מה שרציתי היה להסתלק לעולם אחר, מקום שמעבר להישג ידו של כל אדם. מקום שמעבר לזרם הזמן.”

“אבי תמיד אמר לי: תן למישהו יד והוא ייקח זרוע.”

“המסע שאני עושה הוא בתוכי. בדיוק כפי שהדם זורם בוורידים, מה שאני רואה הוא האני הפנימי שלי, ומה שנראה מאיים הוא רק ההד של הפחד שבלבי.”

“לעולם לא אראה אותה שוב, אלא בזיכרון. היא הייתה כאן, ועכשיו היא איננה. אין דרך ביניים. כנראה היא מילה שאולי תמצא מדרום לגבול. אבל לעולם, לעולם לא ממערב לשמש.”

“משורר עשוי למות בגיל עשרים ואחת, מהפכן או כוכב רוק בגיל עשרים וארבע. אבל אחרי זה אתה מניח שהכול יהיה בסדר. עברת את עקומת האיש המת ואתה מחוץ למנהרה, שט קדימה ישר אל היעד שלך במורד כביש מהיר בן שש נתיבים, בין אם אתה רוצה בכך ובין אם לא.”

“תקשיבו — אין שום מלחמה שתסיים את כל המלחמות.”

“החיים ארוכים, ולפעמים אכזריים. לפעמים יש צורך בקורבנות. מישהו צריך למלא את התפקיד הזה. וגופים אנושיים שבריריים, ניזוקים בקלות. תחתוך אותם, והם ידממו.”

“נדמה היה לי שבעולם הזה יש מחסור חמור הן בלוגיקה והן בחסד.”

“כשאני כותב, אינני מבחין בין הטבעי לעל-טבעי. הכול נראה ממשי. זה העולם שלי, אפשר לומר.”

“נשארתי בעיירה עד שעות הערב המוקדמות, וכשהשמש החלה לשקוע, גם לבי שקע. זו ההזדמנות האחרונה שלך לחזור, אמרתי לעצמי. ברגע שיחשיך לגמרי, ייתכן שלעולם לא תוכל לצאת מכאן. חזרתי הביתה באותם אוטובוסים שהביאו אותי לשם. הגעתי לפני שבע, ואף אחד לא שם לב שברחתי.”

“אפשר להסתיר זיכרונות, אבל אי אפשר למחוק את ההיסטוריה שיצרה אותם. סרה הביטה היישר לתוך עיניו. אני לא צריכה שום דבר אחר, אתה צריך לזכור את זה. אי אפשר למחוק את ההיסטוריה, או לשנות אותה. זה היה כמו להשמיד את עצמך.”

“גם עכשיו, בכל פעם שאני חושב עליה, אני מדמיין בוקר ראשון שקט. יום עדין ובהיר, שרק מתחיל. בלי שיעורי בית לעשות, רק יום ראשון שבו אפשר לעשות מה שרוצים. היא תמיד העניקה לי את התחושה הזאת של להישען לאחור ולהירגע, תחושה של בוקר ראשון.”

“תמיד הייתי רעב לאהבה. רק פעם אחת רציתי לדעת איך זה להרגיש שבע ממנה — להיות מוזן בכל כך הרבה אהבה שכבר לא אוכל לשאת עוד. רק פעם אחת.”

“אני מרגיש כאילו העולם מאזין למחשבה הבאה שלי. אבל אני לא מצליח לחשוב על שום דבר. סליחה, אבל אני פשוט לא מצליח לחשוב על שום דבר.”