“גיהינום הוא ביתם של הבלתי־ממשי ושל מחפשי האושר. זהו המקלט היחיד מן השמים, שהם, כפי שאני אומר לכם, ביתם של אדוני המציאות, ומן הארץ, שהיא ביתם של עבדי המציאות. הארץ היא חדר ילדים שבו גברים ונשים משחקים בלהיות גיבורים וגיבורות, קדושים וחוטאים; אך גופיהם גוררים אותם מטה מגן העדן של השוטים שלהם: רעב וקור וצמא, זקנה וכליה ומחלה, המוות מעל הכול, הופכים אותם לעבדי המציאות: שלוש פעמים ביום יש לאכול ארוחות ולעכלן: שלוש פעמים במאה יש להוליד דור חדש: עידני האמונה, הרומנטיקה והמדע כולם נאלצים לבסוף להסתפק בתפילה אחת בלבד, “עשה ממני חיה בריאה.” אבל כאן אתה נמלט מעריצות הבשר הזאת; שכן כאן אינך חיה כלל: אתה רוח רפאים, הופעה, אשליה, מוסכמה, נטול מוות, נטול גיל: במילה אחת, חסר גוף. אין כאן שאלות חברתיות, אין שאלות פוליטיות, אין שאלות דתיות, והטוב מכול, אולי, אין שאלות תברואתיות. כאן אתה מכנה את הופעתך יופי, את רגשותיך אהבה, את תחושותיך גבורה, את שאיפותיך מעלה, כשם שעשית על הארץ; אך כאן אין עובדות קשות שיסתרו אותך, אין ניגוד אירוני בין צרכיך לבין יומרותיך, אין קומדיה אנושית, אלא רק רומנסה מתמדת, מלודרמה כללית. כפי שאמר ידידנו הגרמני בשירו, “הבלתי־הגיוני מבחינה פואטית כאן הוא השכל הישר; והנשיוּת הנצחית מושכת אותנו מעלה והלאה...”