אנונימוס

“קרישנה, ישו, אללה, אנחנו אחד, אבל אתם בני האדם הטיפשים חילקתם אותי”

“האם עליהם לשאול את המתים למען החיים?”

“בחיים האחד האלה, בחיים האחד האלה שעליך לחיות, עליך לחבק כל רגע וזוחל אל תוך קיומך. עליך לחוש כל רגש אפשרי כדי להבין שאתה באמת חי, שאתה באמת חי. אם אתה בונה חומות ומסתתר מאחוריהן מפחד, אינך מחבק רגעים, אינך באמת חי. ואם אינך חי, אז אתה מת. אולי לא פיזית, אבל מנטלית ורגשית, אינך קיים. למה שתרצה לבזבז זמן כה יקר, לא-קיים, במיוחד מאחורי חומה עלובה? פחד? פחד ממה? פחד ממשהו גדול? פחד ממשהו מדהים? פגיעה? פחד מכאב? האם הכאב אינו מה שגורם לנו להעריך תחושות של אושר ואהבה מוחלטים? מי לא רוצה אושר? הרשה לי להיות זה שאומר לך שהחיים האלה קצרים, הם לעזאזל קצרים. אז שחרר את הטינות שלך, את העבר שלך, את החומות המטופשות שלך, ותחוש את המציאות. הימנעות אינה חיים. כאב הוא חיים, אושר הוא חיים, רגש הוא חיים. תחיה את החיים המחורבנים שלך. תפסיק להיות מת. חבק כל תחושה טובה שבלב ובנשמה שלך ופעל לפיה בלי פחד מפגיעה, כי ללא ספק פגיעה תקרה, אבל הפגיעה גם תיעלם ותוביל אל התחושות היקרות ביותר בעולם הזה. חרטה היא לא משהו שתרצה לחיות איתו בחיים הקצרים, הקצרים האלה. אז עקוב אחרי התוף הזעיר הזה, בגודל אגרוף, שבחזה שלך, כי הוא כן והוא אמיתי. קח את הסיכונים המחורבנים האלה, קח אותם בידיעה שהעולם הזה מלא הזדמנויות, הזדמנויות לדברים גדולים, לדברים מחורבנים ומדהימים לחלוטין. קח סיכון כי זה לחיות, ואף אחד לא רוצה להיות מת. אף אחד באמת לא רוצה להסתתר מאחורי החומות העלובות האלה. חומות נבנות להגנה, אבל נחש מה? אתה לא מגן על עצמך, אתה מגביל את עצמך. אתה מגביל את קיומך. אתה מקור הסבל שלך. אתה מפספס את ההזדמנויות הטובות ביותר כשאתה מסתתר מאחורי החומות המחורבנות האלה. אז אתה רוצה לשחק בטוח? למה? החיים נועדו לקחת סיכונים, לעצום עיניים ולקפוץ את קפיצת האמונה המחורבנת הזאת. זה, זה לחיות; זו ההזדמנות היחידה שלך. אז קח את הסיכון, מצא הזדמנות, פרק חומות, הרגש את הכאב, הרגש את האושר, חי בהווה, חבק את מה שלבך אומר לך ואהוב כל רגע מחורבן של קיומך. ובבקשה תמשיך לחיות, באמת, בכל הלב, תמשיך לחיות.”

“כי אני משוכנע שלא המוות ולא החיים לא מלאכים ולא שדים לא ההווה ולא העתיד ולא שום כוחות לא גובה ולא עומק ולא שום דבר אחר בכל הבריאה לא יוכלו להפריד אותנו מאהבת אלוהים אשר במשיח ישוע אדוננו. אל הרומים 8:38”

“אלא אם אדם ייוולד מחדש, הוא אינו יכול לראות את מלכות האלוהים”

“בני, אל תשכח את תורתי, אלא ישמור לבך את מצוותיי; כי אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך. חסד ואמת אל יעזבוך; קושרם על צווארך, כתוב אותם על לוח לבך. אז תמצא חן ושם טוב בעיני אלוהים ואדם. בטח בה' בכל לבך ואל תישען על בינתך. בכל דרכיך דעהו, והוא יישר אורחותיך.”

“רגשות אינם עובדות”

“כי במקום אשר אוצרך שם יהיה גם לבך”

“אולי מערכת יחסים היא פשוט שני אידיוטים שלא יודעים שום דבר לעזאזל, חוץ מהעובדה שהם מוכנים להבין את זה יחד.”

“מי שצועד בדרך בחיפוש אחר ידע, אללה יקל עליו את הדרך אל גן העדן.”

“מה שיזרע האדם, אותו גם יקצור”

“האם היית מעדיף להאמין בעולם שנוצר על ידי מקרה גרידא, שהוא חסר כל משמעות לחלוטין, או היית מעדיף להאמין בעולם שנוצר בתכלית על ידי מתכנן תבוני שאוהב אותך אישית? אין־כלום מוחלט וחוסר תקווה מול חיים שחיים אותם בשמחה מופלאה... התשובה ברורה לי כל כך.”

“אהבה תמיד סבלנית וטובת לב. היא לעולם אינה מקנאה. אהבה לעולם אינה מתפארת או יהירה. היא לעולם אינה גסה או אנוכית. היא אינה נעלבת ואינה נוטרת טינה. אהבה אינה שמחה לאיד על חטאי אחרים, אלא שמחה באמת. היא תמיד מוכנה לסלוח, לבטוח, לקוות ולשאת כל מה שיבוא.”

“הדבר האחד שאנחנו צריכים לברוח ממנו הוא המוחות שלנו, אבל המוחות שלנו הם הדבר האחד שממנו אנחנו לא יכולים לברוח”

“סופו של דבר טוב מתחילתו”

“האהבה סבלנית; האהבה טובה ואינה מקנאת באיש. האהבה לעולם אינה מתפארת, ואינה יהירה, ואינה גסת רוח; לעולם אינה אנוכית, ואינה ממהרת להיעלב. האהבה אינה זוקפת לחובת איש את עוונותיו; אינה שמחה לאיד על חטאי אחרים, אלא שמחה באמת. אין דבר שהאהבה אינה יכולה לעמוד מולו; אין גבול לאמונתה, לתקוותה ולעמידתה. [....] בקיצור, שלושה דברים נשארים לעד: אמונה, תקווה ואהבה; אך הגדולה מכולן היא האהבה.”

“ברחמיו מעומק לבו של אלוהינו, השחר ממעל יבוא לבקר אותנו, להאיר על היושבים בחושך, בצל המוות, להדריך את רגלינו אל דרך השלום.”

“ותדעו את האמת, והאמת תשחרר אתכם.”

“האדם אומר שהזמן חולף - הזמן אומר שהאדם חולף”

“התקציר נראה טוב, הכריכה נראתה יפה, פתחת את הספר והתחלת חיים חדשים. מצאת בית חדש, פגשת כמה חברים חדשים, המשכת לקרוא, בתקווה שזה לעולם לא ייגמר. רקדת בין הדפים, שרת את המילים, הרגשת את כל השמחה שלהם, ואת כל הכאב והפגיעה שלהם. הדפים חתכו את אצבעותיך, והמילים חתכו את לבך, כאילו למחבר היה סכין, והוא קרע את נשמתך לגזרים. צחקת עם הדמויות, ויחד איתן בכית, התאהבת בהן גם, אבל יחד איתן מתת, וכשהספר הגיע לסופו, ולבך השבור לא הצליח להחלים, פתאום הבנת שזה לא אמיתי.”