בית חדש

“בסוף היום, כולם נדחפים, עייפים, אל מדרגות דלת מסוימת. חלקם נדחפים אל מדרגות הבית החדש, אותו חיפשו במרחקים, לא נטשו את מטרתם, עייפים מתוקף התמדתם. וחלקם נדחפים אל מדרגות הכלא, אותו ניסו להימלט ממנו, אך נטשו, עייפים מתוקף התמדתם. ואנחנו כולם נכנסים לבית החדש בנשימה עמוקה, מניחים את הרגליים. חלקם שמחים. אחרים מתעצבנים. ואולם, כולם עייפים באותה מידה.”

“לא באמת אכפת לי אם אנשים ישכחו אותי. המורשת שלי לא הייתה עליי. היא הייתה על כל מה שיכולתי לעשות למען אחר. כשזה מחלחל... ובכן, אתה מנסה קצת יותר חזק. אתה חולם קצת יותר רחב. הלב שלך נמתח קצת יותר רחוק, ואתה מגלה שאי אפשר לחזור לאותו מקום ולגרום לו להתאים. אתה נעשה אדם של רעיונות ומחפש את בני מינך. ואז זה קורה: יום אחד אתה מגלה שלהישאר אותו הדבר זה מפחיד, וששינוי נעשה הבית החדש שלך.”

“מאדים לא יהיה הבית החדש שלנו; הוא יהיה המלון החדש שלנו! כי כדי שמקום חדש יהיה הבית שלנו, אנחנו צריכים לראות את הדברים שהיינו רגילים לראות: אגם סתווי, ציפור שרה בבוקר הערפילי או אפילו גמלי מדבר ההולכים בשקיעה!”

“התקציר נראה טוב, הכריכה נראתה יפה, פתחת את הספר והתחלת חיים חדשים. מצאת בית חדש, פגשת כמה חברים חדשים, המשכת לקרוא, בתקווה שזה לעולם לא ייגמר. רקדת בין הדפים, שרת את המילים, הרגשת את כל השמחה שלהם, ואת כל הכאב והפגיעה שלהם. הדפים חתכו את אצבעותיך, והמילים חתכו את לבך, כאילו למחבר היה סכין, והוא קרע את נשמתך לגזרים. צחקת עם הדמויות, ויחד איתן בכית, התאהבת בהן גם, אבל יחד איתן מתת, וכשהספר הגיע לסופו, ולבך השבור לא הצליח להחלים, פתאום הבנת שזה לא אמיתי.”

“סט נדנדות אחד, שחוק היטב אך יציב מבחינה מבנית, מחפש בית חדש. צרו זיכרונות עם הילד או הילדים שלכם, כך שיום אחד הוא או היא או הם יביטו אל החצר האחורית ויחושו את כאב הנוסטלגיה באותה ייאוש שבו חשתי אני אחר הצהריים הזה. הכול שברירי וחולף, קורא יקר, אבל עם סט הנדנדות הזה, ילדכם ייחשף לעליות ולמורדות של החיים האנושיים בעדינות ובבטחה, ואולי גם ילמד את הלקח החשוב מכולם: לא משנה כמה חזק תבעט, לא משנה כמה גבוה תגיע, אי אפשר להסתובב כל הדרך סביב.”