מים

“ואז הבנתי שאין אף אחד אחר להתקשר אליו, וזה היה הדבר העצוב ביותר. האדם היחיד שבאמת רציתי לדבר איתו על מותו של אוגוסטוס ווטרס היה אוגוסטוס ווטרס.”

“גופה של אישה הוא מקדש קדוש. יצירת אמנות, וכלי מעניק חיים. וברגע שהיא נעשית אם, גופה משמש כארון תרופות לתינוקה. מחלבה היא יכולה להזין ולרפא את ילדה שלה ממגוון מחלות. ואף שנשים באות במגוון רחב, עצום כמגוון הסוגים השונים של פרחים וציפורים, עליה לשקף אלוהות במהותה, בדאגתה ובחכמתה. אלוהים ברא את לבה של אישה להיות נהר של אהבה, לא להפוך למכונת הרג.”

“הלב שלך הוא כמו נהר גדול אחרי תקופה ארוכה של גשם, גולש מעבר לגדותיו. כל שלטי הדרך שפעם עמדו על הקרקע נעלמו, הוצפו ונישאו הרחק בזרם המים הזה. ועדיין הגשם מוסיף להצליף על פני הנהר. בכל פעם שאתה רואה שיטפון כזה בחדשות אתה אומר לעצמך: זהו. זה הלב שלי.”

“הליכה על מים בטוחה יותר משיט בסירה דולפת”

“בתוך כל אחד מאיתנו יש באר עמוקה של מים שקופים. נזילות של מחשבות ורגשות זוהרים מקיפה אותך ואותי. בעולם המים, כל החיים צפים, נשמתם הלוהטת של החיים מתחילה, שם אתה ואני בלתי נפרדים, שם אני חווה אותך בתוכי. אני רואה את יופייך, חש את הצורך שלך באהבה ובחיבה, שומע את שיריך מלאי החמלה, ויודע את המסתורין הריחני שליבך הגדול מבשל; בחוק אלוהי, ברגש מתוק, אתה ואני נתמזג לעד.”

“אבא שוכב בחמשת האמות העמוקות; עצמותיו הפכו אלמוגים; אלה היו הפנינים שהיו עיניו: שום דבר בו לא נעלם, אלא חווה שינוי ימי אל משהו עשיר ומשונה. נימפות הים מצלצלות עליו כל שעה: דינג-דונג, שמעו! עכשיו אני שומע אותן — דינג-דונג, פעמון.”

“העניין באהבה הוא שלעולם לא ייגמר לך ממנה. היא נהר הזורם בלי הרף. אז קדימה, אהבו. בשביל מה אתם שומרים את כל האהבה הזאת — למוות?”

“להפוך צחוק לצליל נשמע בלתי אפשרי, אך אפשר להפוך חזון למוזיקה, לצאת מחוץ לאישיות עבדית, להפוך לא-אישי על ידי הפיכת עצמך לחול, למים, לאור.”

“התעוררות אל מצב האלוהים גורמת לכל המגבלות התפיסתיות של התודעה להיעלם, בדיוק כשם שדלי של מים עכורים נעשה צלול כבדולח ברגע שהוא נשפך אל האוקיינוס.”

“מנהיגים אמיתיים הם כמו פסלים, בין אם יורד גשם ובין אם השמש זורחת, הם לעולם אינם מכופפים את צווארם כדי להביט לאחור! הם לעולם אינם בורחים מאתגרים!”

“מים הם רכים מאוד ונכנעים, אך אפילו ההר האדיר אינו יכול לעמוד בפניהם”

“גם בתחביבים שלך, לא היה תמיד איזה משיכה סודית שהאחרים פשוט לא מבינים – משהו שלא אפשר לתייג, אבל תמיד על סף לפרוץ, ריח העץ החתוך במוסך או הקליק-קליק של המים על צד הסירה? כל החברויות שמימיות נולדות ברגע שבו סוף סוף פוגשים מישהו שיש לו רמז (אם גם חלש ולא בטוח) למה שאתה תמיד חיפשת, מה שאתה רצית מאז הלידה, ובין כל הרצונות האחרים, ברגעי השקט הקצרים שבין התשוקות הרועשות, הלילה והיום, שנה אחרי שנה, מילדות עד זקנה, אתה מחכה, מקשיב, מחפש? אף פעם לא היה לך את זה. כל מה שתפסו עמוק את נשמתך היו רק רמזים – נצנוצים מפתים, הבטחות שלא התממשו, הדהודים שנעלמו ברגע שנשמעו. אבל אם זה באמת יתבהר – אם יגיע הדהוד שלא נעלם אלא מתרחב לצליל עצמו – תזהה אותו. בלי שום ספק תאמר: "הנה סוף סוף מה שנולדתי בשבילו". אנחנו לא יכולים לספר אחד לשני על זה. זה החתימה הסודית של כל נשמה, הרצון הבלתי ניתן לתקשורת ולסיפוק, הדברים שרצינו לפני שפגשנו את האישה, לפני שעשינו חברים או בחרנו עבודה, ושעדיין נרצה על מיטת המוות, כשהמוח כבר לא יודע מה זה אישה, חבר או עבודה. כל עוד אנחנו כאן, זה קיים. אם נאבד את זה, נאבד את הכול.”

“אין זה שגוי לרחם על עצמך. בדיוק כפי שאין זה שגוי לשבת בשלולית מים בעוד הגשם שוטף על ראשך. אבל אף אחד מהם אינו מועיל, אלא אם כן אתה נהנה להרגיש קר, אומלל וספוג, בעוד מסקרה נוזלת במורד פניך.”

“אין לך צורך לשחות כשאתה יודע ללכת על המים”

“ויצא האונייה אל הים הגבוה ודרכה מערבה עד שבסופו של דבר, בלילה גשום, הריח פרדו ריח מתוק באוויר ושמע קול שירה שבא מעל המים. וזכר לו אז כי בדרומו בביתו של בומבדיל, נפתחה מסך הגשם האפור כזכוכית כסופה ונערכה לצד, וראה חופים לבנים ומעבר להם ארץ ירוקה רחוקה תחת זריחה מהירה.”

“המוח שפיתח את הרעיון של אור, כבד, אפור, צהוב, שקט, מהיר – גם יצר את הקסם שיכול היה להפוך דברים כבדים לאלים ולהעלות אותם לשמים, להמיר עופרת אפורה בזהב צהוב, ולהפוך סלע שקט במים זורמים.”

“המים של הויתאראג [של המואר] (הידע) יסירו כל סוג של "כתמים" (קארמיים).”

“הלב הזה שבתוכי אני חש, ואני שופט שהוא קיים. העולם הזה אני יכול לגעת בו, ואני גם כן שופט שהוא קיים. כאן מסתיים כל ידיעתי, והשאר הוא בנייה. שכן אם אנסה לתפוס את העצמי הזה שאני חש בו ביטחון, אם אנסה להגדירו ולסכמו, אין הוא אלא מים החומקים בין אצבעותיי. אני יכול לשרטט בזה אחר זה את כל ההיבטים שהוא מסוגל ללבוש, את כל אלה שגם יוחסו לו, את החינוך הזה, את המקור הזה, את הלהט הזה או את השתיקות הללו, את האצילות הזאת או את השפלות הזאת. אבל אי אפשר לצרף היבטים זה לזה. אותו לב עצמו שהוא שלי יישאר לעד בלתי ניתן להגדרה בעיניי. בין הוודאות שיש לי על קיומי לבין התוכן שאני מנסה לתת לוודאות הזאת, הפער לעולם לא יתמלא. לעד אהיה זר לעצמי. בפסיכולוגיה כמו בלוגיקה, יש אמיתות אך אין אמת. "דע את עצמך" של סוקרטס שווה בערכו ל"הייה מוסרי" של בתי הווידוי שלנו. הן חושפות געגוע ובה בעת בורות. הן תרגילים עקרים בנושאים גדולים. הן לגיטימיות רק במידה המדויקת שהן בקירוב.”

“עליך להישאר ממוקד, ולהתרכז בעבודה שלפניך. עקביות גורמת לטיפות הגשם ליצור חורים בסלע.”

“ורד היה אומלל אילו נכפה עליו להיות חיננית, לא משנה כמה מים הוזרמו אליו”