מלחמה

“כאשר הדבר נחוץ, אפשר לדחוף אותם להתפרצויות של פחד ושנאה, אך כשהם נותרו לעצמם הם מסוגלים לשכוח לפרקי זמן ארוכים שהמלחמה מתרחשת.”

“האינטרנט הפך לאשליה מבוקרת בקפידה ומפוקחת בכבדות. הוא הפך גם לקרקס וגם לשדה קרב. הפופולריות מזויפת וניתנת לקנייה. הצנזורה פועלת במלוא העוצמה. דעת הקהל מפוברקת, והתפיסה של מידת הפופולריות של עמדה מסוימת בדרך כלל מתוזמרת ומנוהלת בידי לגיונות של טרולים בתשלום. אם אתם רוצים לדעת את האמת על הפופולריות וההשפעה האמיתיות של מישהו, הביטו אל הרחובות. אם אתם רוצים לדעת אם אדם באמת אשם או חף מפשע, חקרו את העובדות בעצמכם. לעולם אל תשפטו אף אחד על סמך מה שאתם רואים או קוראים באינטרנט. אפשר לתמרן מידע בקלות באמצעות לחיצה על כמה כפתורים.”

“כמובן, אני מסכים במידה מסוימת שהדת הנוצרית, בטווח הארוך, היא מקור אי‑נוחות בלתי‑נתפסת. אבל היא לא מתחילה בנוחות; היא מתחילה במצוקה, ואין טעם לנסות להגיע לנוחות בלי קודם לעבור את אותה מצוקה. בדת, כמו במלחמה ובכל דבר אחר, נוחות היא משהו שלא תמצא כשאתה מחפש אותה. אם תחפש את האמת, אולי בסוף תמצא נוחות; אם תחפש נוחות, לא תקבל לא נוחות ולא אמת – רק רכות מילולית ותקוות שווא, ובסוף – ייאוש.”

“המלחמה ההיא [המלחמה בבוסניה] בתחילת שנות התשעים שינתה בשבילי הרבה. מעולם לא חשבתי שאזכה לראות, באירופה, חזרה מלאה של מחנות מעצר, רצח המוני של אזרחים, והשבה של העינויים והאונס כמעשי מדיניות. ולא ציפיתי שכל כך הרבה מחבריי יהיו אדישים — או אפילו ייקחו את הצד של הפשיסטים. זו הייתה תקופה שבה הרבה אנשים בשמאל אמרו: "אל תתערבו, רק נחמיר את המצב" או "אל תתערבו, זה עלול לערער את היציבות באזור". ואני חשבתי — ערעור היציבות של משטרים פשיסטיים הוא דבר טוב. מדוע שהשמאל יטרח לגבי היציבות של משטרים לא דמוקרטיים? האם לא היה זה דבר טוב לערער את יציבות משטרו של הגנרל פרנקו? זו הייתה תקופה שבה השמאל נקט בעיקר בעמדה שמרנית, של שמירת הסטטוס קוו — להשאיר את הבלקן בשקט, להשאיר את מילושביץ' בשקט, לא לעשות דבר. ושמרנות כזאת יכולה בקלות להתגלגל לתמיכה ממשית בתוקפים. שמרנות בנוסח ויימאר יכולה בקלות להתגלגל אל הסוציאליזם הלאומי. כך יצא שאנשים כמו אד הרמן, שותפו של נועם חומסקי לכתיבה, עברו מ"לא לעשות דבר בבלקן" לתמיכה ממשית במילושביץ', הכוח הריאקציוני ביותר באזור. אז התחלתי לראשונה למצוא את עצמי באותו צד עם הניאו-שמרנים. חתמתי על עצומות בעד פעולה בבוסניה, והייתי מביט למטה ברשימת השמות וממשיך למצוא שם את ריצ'רד פרל. שם את פול וולפוביץ. זה נראה לי מעניין. האנשים האלה אמרו שחייבים לפעול. קודם לכן נמנעתי מהם כמו ממגפה, במיוחד בגלל מה שאמרו על הגנרל שרון ועל ניקרגואה. אבל איש לא יכול היה לטעון שהם מתעניינים בנפט בבלקן, או בצרכים אסטרטגיים, והאנשים שניסו לטעון זאת — כמו חומסקי — נראו מגוחכים. אז עכשיו זה עניין אותי.”

“המעשה המהותי של המלחמה הוא הרס, לאו דווקא של חיי אדם, אלא של תוצרי עבודת האדם.”

“אלוהים ברא את המלחמה כדי שהאמריקאים ילמדו גאוגרפיה.”

“אין חייל הולך למלחמה בלי נשקו”

“נושא זה מביא אותי אל אותה שלוחה הגרועה ביותר של חיי העדר, המערכת הצבאית, אשר אני מתעב... את כתם המגפה הזה של הציוויליזציה יש לבטל במהירות האפשרית. גבורה לפי פקודה, אלימות חסרת טעם, וכל האיוולת המגעילה שעוברת בשם הפטריוטיות — כמה בלהט אני שונא אותם!”

“אי אפשר לנצח קרב באמצעות קרב.”

“הרע שיצרנו במלחמות כדי להצילנו, יכול גם להכניע אותנו כשהמלחמה תסתיים”

“השולומנס הייתה פיסת היסטוריה של ציידי הצללים שקמה לתחייה. טירה קרה של מגדלים ומסדרונות החצובה בצדו של הר בקרפטים, היא התקיימה במשך מאות שנים כמקום שבו הוכשרו ציידי הצללים המובחרים ביותר להתמודד עם האיומים הכפולים של שדים ושל בני העולם התחתון. היא נסגרה כאשר נחתמו ההסכמים הראשונים: מפגן של אמון שבני העולם התחתון וציידי הצללים כבר אינם במלחמה.”

“אני ראיתי אותם כל היום והם אותם אנשים כמו אנחנו. אני מאמין שאני יכול ללכת אל המיל ולהכות בדלת, ואני אקבל קבלה – רק שהם מקבלים הוראות לבדוק כל נוסעים ולדרוש מהם תעודות. רק ההוראות שוקעות בינינו. אלה אינם פשיסטים. אני קורא להם כך, אך הם אינם פשיסטים. הם אנשים עניים כמו אנחנו. הם לא אמורים להילחם נגדנו, ואני לא אוהב לחשוב על הריגות.”

“קרב מוכרע בידי הצד הנחוש לחלוטין לנצח. מדוע הפסדנו את קרב אוסטרליץ? אבדותינו היו בערך כשל הצרפתים, אבל כבר בשעות המוקדמות של היום אמרנו לעצמנו שהקרב אבוד, ולכן הוא אכן אבד.”

“במלחמה, השיב האורג, החזקים עושים עבדים מן החלשים, ובשלום העשירים עושים עבדים מן העניים. אנו מוכרחים לעבוד כדי לחיות, והם נותנים לנו שכר כה עלוב עד שאנו מתים. אנו עמלים למענם כל היום כולו, והם צוברים זהב באוצרותיהם, וילדינו קמלים בטרם עת, ופניהם של אלה שאנו אוהבים נעשים קשים ורעים. אנו דורכים את הענבים, אחר שותה את היין. אנו זורעים את התבואה, ושולחננו שלנו ריק. יש לנו כבלים, אף שעין אינה רואה אותם; ואנו עבדים, אף שבני אדם קוראים לנו חופשיים.”

“איני אומר שילדים במלחמה אינם נופלים כמו גברים, אם עליהם למות. לשבחם הנצחי ולבושה הנצחי שלנו, הם נופלים כמו גברים, ומכך נוצרת האושייה הגברית של חגי האומה. אך הם ילדים שנרצחו בכל זאת.”

“מלחמה, נובי. הא? בשביל מה היא טובה? הוא אמר. "לא יודע, סרג'. לשחרר עבדים, אולי?" "בהחלט—טוב, בסדר." "להתגונן מפני תוקפן טוטליטרי?" "טוב, אני מודה לך על זה, אבל—" "להציל את הציוויליזציה מהמון של—" "זה לא מועיל בטווח הארוך, זה מה שאני אומר, נובי, אם רק היית מקשיב חמש שניות ברצף," אמר פרד קולון בחדות. "כן, אבל בטווח הארוך, מה כן, סרג'?”

“בכל נובמבר של ילדותי, ענינו פרגים אדומים והשתתפנו בטקסים פטריוטיים מאוד לזכרם של אלה ש״נתנו״ את חייהם. אבל על סמך איזו הבטחה ידענו שהמתנות הללו אכן ניתנו? רק הניצולים — החיים — יכלו להעיד על כך. כדי לדעת שאדם אכן הניח את חייו למען חבריו, או למען חבריו לנשק, היה צריך לשמוע זאת מפיו שלו, או לפחות לשמוע זאת מובטח מראש. וזה הציב קושי נוסף. חיילים אמיצים רבים, וכעת מתים, היו בכל זאת מגויסים בכפייה. מעשי השהידים הידועים — אלה שבאמת ביקשו מרצונם את המוות ושמחו בו — היו טייסי הקמיקזה, שהעלו את עצמם באש כדי לפייס קיסר ״אלוהי״ שנראה (כפי שאורוול ניסח זאת פעם) כמו קוף על מקל. קודמיהם הנוצרים עמדו בעינויים ובמוות (וגם הסבו אותם) כדי לכונן תיאוקרטיה. מקביליהם המודרניים יהיו רוצחי ההתאבדות, שלרוב יש להם אותה מטרה בראש. לגבי אנשים שיוצאים לדרך כדי לאבד את חייהם, אם כן, נדמה שיש תלוי באוויר ניחוח של פנאטיות: תחושת חשיבות עצמית עצומה המתמזגת באופן לא מושך עם נטייה מזוכיסטית להתכחשות עצמית. לא בריא. חייך?”

“רוזווטר היה פעמיים חכם יותר מבם ראו במלחמה. לדוגמה, רוזווטר ירה בחייל אשף בן ארבע עשרה, בטעות חשב שהוא חייל גרמני. כך זה. ובילי ראה את המוניטין הגדול ביותר בהיסטוריה האירופית, שהיו פצצות האש על דרזדן. כך זה. אז הם ניסו להמציא מחדש את עצמם ואת היקום שלהם. מדע בדיוני היה עזר גדול.”

“מלחמת אזרחים? מה פירוש הדבר? האם יש מלחמה זרה כלשהי? האם לא כל מלחמה מתנהלת בין בני אדם, בין אחים?”

“אחת פעם חשבתי רבות מדוע אנשים נדירים כל כך ביכולתם לחיות עבור אידיאל, אך עתה ראיתי שרבים, לא, כל האנשים יכולים למות עבור אחד.”