הוולקנים

“במשך אלפי שנים, היה זה הטבע — והיוצר כביכול שלו — שהחזיק במונופול על היראה. היו אלה כיפות הקרח, המדבריות, הרי הגעש והקרחונים שהעניקו לנו תחושה של סופיות ומוגבלות, ועוררו רגש שבו פחד וכבוד התגבשו לכדי תחושת ענווה נעימה באופן מוזר, תחושה שהפילוסופים של המאה השמונה־עשרה כינו במפורסם הנשגב. אבל אז בא שינוי שאנו עדיין יורשיו.... במהלך המאה התשע־עשרה חדל הטבע להיות הגורם המרכזי המעורר את תחושת הנשגב. היינו כעת בעומק עידן הנשגב הטכנולוגי, שבו יראה יכלה להיקרא בעוצמה הרבה ביותר לא על ידי יערות או קרחונים, אלא על ידי מחשבי־על, רקטות ומאיצי חלקיקים. היינו כעת נדהמים כמעט אך ורק מעצמנו.”

“אנחנו הרי געש. כשאנחנו נשים את חווייתנו כמתנה של אמת, כאמת אנושית, כל המפות משתנות. יש הרים חדשים.”

“האור היה כעניין אהבה, עז כזה. איבדתי את הראייה, התלהבתי, לא רק משום שהוא חם ומרגש, אלא משום שהטבע אינו מדד דבר. לא צריך כמות זו של אור שמש. לא צריך יובש, הרי געש, מונסונים, או סופות ערפיליות, אבל אנחנו מקבלים אותם, כי העולם שלנו פזיז ככל שאפשר. אנחנו אלה המושתקים על ידי מדידה. העולם פשוט שופך אותו.”

“שמתי לב שהרי געש, רעידות אדמה ושיטפונות, אף שאינם אירועים טובים, הם טובים יותר מן השתיקה של אנשים טובים כאשר אנשים רעים עולים אל הדוכן. האחרונים הם במידה מסוימת בלתי נשלטים, אך הראשונים אפשר לעצור.”