אמון

“זה עתה חזרתי מגבעת בונקר," אמרתי לסאם. "הל הציעה לי איחוד עם אמי." הצלחתי לספר לה את הסיפור. סאמירה הושיטה יד כאילו כדי לגעת בזרועי, ואז כנראה שינתה את דעתה. "אני כל כך מצטערת, מגנוס. אבל הל משקרת. אי אפשר לסמוך עליה. היא בדיוק כמו אבי, רק קרה יותר. עשית את הבחירה הנכונה." "כן... עדיין. אי פעם עשית את הדבר הנכון, וידעת שזה הדבר הנכון, אבל זה השאיר אותך מרגיש נורא?" "זה בדיוק מתאר את רוב ימי חיי." סאם משכה את הקפוצ'ון שלה מעל ראשה. "כשנהייתי ולקיריה... אני עדיין לא בטוחה למה נלחמתי בענק הכפור ההוא. הילדים במלקולם אקס היו נוראיים אליי. הזבל הרגיל: הם שאלו אותי אם אני טרוריסטית. הם קרעו לי את החיג'אב. הם תחבו פתקים ותמונות מגעילים לתוך הלוקר שלי. כשהענק תקף... יכולתי להעמיד פנים שאני עוד בת תמותה ולהגיע למקום מבטחים. אבל אפילו לא חשבתי לברוח. למה סיכנתי את חיי בשביל הילדים האלה?" חייכתי. "מה?" היא דרשה. "מישהו פעם אמר לי שהאומץ של גיבור חייב להיות לא מתוכנן – תגובה אמיתית למשבר. הוא חייב לבוא מהלב, בלי שום מחשבה על תגמול." סאם נחרה. "מישהו הזה נשמע די שחצן." "אולי לא היית צריכה לבוא לכאן," החלטתי. "אולי אני הייתי צריך. כדי להבין למה אנחנו צוות טוב.”

“האימוץ הוא חוץ. אתה משחק את הרגש של להיות זה שלא שייך. ואת משחק אותו על ידי ניסיון לעשות לאנשים אחרים מה שנעשה לך. בלתי אפשרי להאמין שאף אחד אוהב אותך על עצמך. מעולם לא האמנתי שאמי ואבא אהבו אותי. ניסיתי לאהוב אותם, אך לא עבד. לקח לי זמן רב ללמוד איך לאהוב – הן לתת והן לקבל. כתבתי על אהבה באופן אובססיבי, פורנזי, וידעתי/ידעתי אותה כערך העליון. אהבתי את האל, כמובן, בימים הראשונים, ואלוהים אהב אותי. זה היה משהו. ואהבתי חיות וטבע. ואהבתי שירה. האנשים היו הבעיה. איך אתה אוהב אדם אחר? איך אתה מסתמך על אדם אחר לאהוב אותך? לא ידעתי. חשבתי שאהבה היא אובדן. למה מדד האהבה הוא אובדן?”

“אתה יודע מה הדבר הגרוע ביותר שאני יכול לדמיין? אמר סיימון. לא לסמוך על מישהו שאני אוהב.”

“אין סגנון הכתיבה הטבעי ביותר עבורך אלא שיש לו אופי של הדיבור שאתה שמע כילד. האנגלית הייתה לשון הסופר יוסף קונרד שלישית, ורבים מהמאפיינים המרתקים בשימושו באנגלית נובעים ללא ספק מהשפה הראשונה שלו, הפולנית. ומאושר מאוד הסופר שגדל באירלנד, כי האנגלית הדוברת שם היא כה מצחיקה וכה מוזיקלית. אני עצמי גדלתי באינדיאנפוליס, שם הדיבור היומיומי נשמע כמו גילוח ברזל גלבניזי בחיתוך, ומכיל מילון כה פרוזאי כמפתח. באזורים הנידחים ביותר של אפלאצ'יה, עדיין גדלים ילדים שומעים שירים ומבטאים מהתקופה האליזבתנית. כן, ורבים מאמריקאים גדלים שומעים שפה שאינה אנגלית, או גרסה של אנגלית שאמריקאים רבים לא מבינים. כל גרסאות הדיבור האלה יפות, בדיוק כמו גרסאות הפרפרים יפות. ללא קשר לשפתך הראשונה, תתענג עליה כל ימיך. אם היא אינה אנגלית סטנדרט”

“איש לא יאמר: אני יכול לבטוח או איני יכול לבטוח, עד שיהיה אדון האפשרות, של לבטוח או לא לבטוח”

“בטח באנושות, היא רק בינקותה, היא תגדל ותהיה גדולה ואמינה.”

“המילים שלך לא תואמות את הוייב שלך, ואני סומכת על תחושת הבטן שלי הפעם.”

“אני מפקיד את כל המחרים שלי בידי ישוע, ביודעי שהוא יפתור את תעלומת החיים שמעבר לקבר.”

“גרסת החסד של ישו: אני יודע שאת פגועה. אני תרמתי לכך. אולי, הייתי צריך לומר יותר. לעשות יותר. להקשיב. אני מצטער על חלקי במצב. אני מצטער אם גרמתי לך כאב כלשהו או בלבלתי אותך במעשים או במילים שלי. איך אני יכול לעזור לך להמשיך הלאה? אני רוצה שיהיה לך שקט בחייך. בואי נסיים את זה באמצעות תקשורת. הגרסה המעוותת של העולם לחסד: את גרמת לכאב של עצמך. את מקבלת מה שאת מקבלת. תתגברי על זה ותמשיכי הלאה. אולי, יום אחד תביני מה באמת פירושו של אושר. אגב, אני לא אחראי לתת לך אותו. וגם, אני לא חייב לסבול אנשים שלא מביאים לי שמחה או שאני לא יכול לסמוך עליהם. אני אחראי רק לעצמי. אני אתפלל בשבילך כי אני נוצרי טוב.”

“המושג של מנהיגות מנוצל לרעה בידי אנשים שחושבים שאדם נעשה למנהיג כשהשיער שלו מאפיר, כשממנים אותו לתפקיד ומצפים ממנו לתפקד. לכל אחד יש פוטנציאל למנהיגות הטמון בתוכו בתחום מסוים של ייעודו. מנהיגות היא אוניברסלית ונבנית על אמון.”

“המריבות הטובות ביותר אינן מתרחשות בין זרים. הן מתרחשות בין חברים שסומכים זה על זה.”

“אין איש צריך לומר: ״אני יכול לבטוח״, או ״איני יכול לבטוח״, עד שיהיה אדון האפשרות, לבטוח או לא לבטוח.”

“להרגיש את השמחה יותר מדי: הבה נבטח יותר מדי, הבה נאהב יותר מדי, הבה נקווה יותר מדי ונשתייך יותר מדי.”

“ענווה עשויה בהחלט להיות אחד מפירות הרוח הקשים ביותר לטיפוח בנו — ולשמירה עליו. זאת משום שבלי ענווה, לא סביר שתשים את מלוא אמונך באלוהים.”

“בואו נאמין בכוח האהבה, ונעוף על ידי פרישת כנפי האהבה.”

“הייעוד שלך הוא האמון של אלוהים בך”

“מהו אמון? זה כאשר אין התנגדות ב"פרלמנט" (המורכב מן המוח, השכל, הצ'יט והאגו) שבתוך האדם; כאשר יש הסכמה בין כולם; זה נקרא אמון.”

“טייני אומר, "אם אי אפשר לסמוך על תחושת הבטן שלך, אז על מה כן אפשר לסמוך?" ואני אומר, "אפשר לסמוך על כך שאכפתיות, ככלל, מסתיימת רע," וזה נכון. אכפתיות לא רק לפעמים מובילה לאומללות. היא תמיד עושה זאת.”

“לא הזהרת אותנו מפני זה, רידיר, אמר סטולי במרירות. גילט הניף את ידיו. אנחנו חייבים להמר כדי לצבור! אמר. הדואר? תחבולה וקסם ידיים. אה, פון ליפוויג הוא איש של רעיונות, אבל זה כל מה שהוא. הוא עשה רושם, אבל אין לו הסיבולת למרחק הארוך. אבל כפי שמתברר הוא יעשה לנו טובה. אולי היינו... קצת שאננים, קצת רשלנים, אבל למדנו את הלקח שלנו! מונעים בידי התחרות אנחנו משקיעים כמה מאות אלפי דולרים—כמה מאות? אמר גרינהאם. גילט הניף אותו לשתיקה, והמשיך: —כמה מאות אלפי דולרים בשדרוג מערכתי מאתגר, רלוונטי ומלהיב של כל הארגון שלנו, תוך התמקדות בכישורי הליבה שלנו ובשימור שיתוף פעולה מלא וקשוב עם הקהילות שאנו גאים לשרת. אנו מודעים היטב לכך שהניסיונות הנמרצים שלנו להניע את התשתית הפגומה שירשנו היו פחות ממספקים לחלוטין, ומקווים ובוטחים בכך שלקוחותינו המוערכים והנאמנים יגלו סבלנות כלפינו בחודשים הקרובים בעודנו מתקשרים בסינרגיה עם ניהול השינוי במאמצינו למצוינות. זו המשימה שלנו. אחר כך השתררה דממה יראה.”

“המין האנושי – פרימטים יונקים, אף כי אין ספק שהוא או היא, ועשוי מאבקם של שמשות שהתפוצצו – אכן זקוק לטרנסצנדנטי, לנומינוזי, ואפילו לאקסטטי. לא הייתי בוטח באיש שלא חווה זאת. זה קשור לנוף, לאור, למוזיקה, לאהבה ולמודעות לחולפיותם של כל הדברים, ולמלנכוליה המאפילה על כל אלה. לכן אין זה רק להביט בשמחה פעורת פה בשקיעה תוך כדי האזנה למוזיקה, ולעשות זאת מתוך ידיעה שזה לא יכול להימשך זמן רב. אבל אין בכך כל צורך בעל-טבעי. אין שום ממד של העל-טבעי שדבר זה מעניק לאדם חלק בו.”