מורים

“החטא הקדמון הוא מעשה שמתחיל מעצמו משום שהוא מעיד על רצון חופשי אנושי. אילו האנושות הייתה נטולת רצון חופשי, הדבר היה מגביל את המין האנושי לחיים על פי אינסטינקט. אדם שחי על פי אינסטינקט עשוי לשרוד במשך זמן מעורר קנאה, אך לעולם לא יחיה קיום הרואי. סיפורו של כל גיבור מתחיל באדם לא מסופק ואופטימי היוצא מן המרחבים הנוחים של עולמו היומיומי הרגיל, ניצב מול כוחות בעלי עוצמה מופלאה, ונלחם בקרב אישי נשגב. הגיבורים המסורתיים הגדולים ביותר היו לוחמים ששרדו בשדה הקרב ולמדו לקחים יקרי ערך של כבוד, אהבה, נאמנות ואומץ. לוחמים הרואיים ומבקשי רוח יצאו למסע תובעני, מבחן ממושך, שאפשר להם להתעלות מעל תשוקתה השטחית של אישיותם רק לשרוד. באמצעות עמידה בקשיים, חוויית מפגשים עוצרי נשימה עם העולם הפיזי, ועוברתם רנסנס רוחני, הגיבור רוכש תחושת גילוי עצמי שנקנתה בעמל רב, מבין את מקומו בחברה, ומקבל את תפקידו כמורה. גיבור הוא נושא אור, חוכמה ונדיבות. הגיבור שב אל החברה ומשתף את שיא ידיעותיו בכך שהוא מקדיש את חייו ללמד אנשים אחרים.”

“מורים יכולים לשנות חיים בעזרת השילוב הנכון של גיר ואתגרים”

“תלמיד בטוח בעצמו במידה קיצונית היה, בתיאוריה, הופך לתלמיד גרוע מאוד. למה שייקח את בית הספר ברצינות כשהוא חש שהוא יכול להערים על מוריו?”

“חינוך הניתן על ידי יועץ נוקשה, ומתקבל במאמצים רבים, לעולם לא יאיר את עתידו של שום תלמיד.”

“אני מעריץ מורים. אי אפשר לשלם להם מספיק. זה מדכא אותי שהחברה רואה בהם איכשהו בני חלוף.”

“שוטרים ומוכי אש הם מעולים, אך הם אינם יוצרים עושר. הם מגינים עליו. זה קריטי. ההוראה היא מקצוע יפה. המורים עוזרים לחנך אנשים להיות אזרחים טובים, כך שאזרחים אלה יוכלו ללכת וליצור עושר. אך הם אינם יוצרים את העושר בעצמם.”

“הָאָדָם הַיּוצֵר שֶׁבָּגֻר הוּא הַיֶלֶד שֶׁחָיָה אַחֲרֵי שֶׁהָעוֹלָם נִסָּה לְהַכְרִיתוֹ, לְהַבְרִיאוֹ. הָאָדָם הַיּוצֵר שֶׁבָּגֻר הוּא הַיֶלֶד שֶׁחָיָה אֶת הַמְלָאָה שֶׁל הַבִּינְיָן, אֶת הַדְּבָרִים הַבְּלִי עֵזְרָה שֶׁל מוֹרִים רָעִים, וְאֶת הַדְּרָכִים הַמְסַכְּנִים שֶׁל הָעוֹלָם. הָאָדָם הַיּוצֵ”

“טום מעולם לא מצא קושי להבחין בין פוינטר לסטר, לאחר שסופר לו פעם אחת על ההבדל, והיכולת ההכרתית שלו לא הייתה כלל מוגבלת. אני חושב שהיא הייתה לא פחות חזקה מזו של הכומר סטלינג; כי טום היה יכול לחזות בדיוק כמה סוסים רוכבים מאחוריו, היה יכול להטיל אבן בדיוק למרכזה של גלייה נתונה, היה יכול להעריך עד חלקים כמה אורך מקלותיו ייקח כדי לחצות את המגרש, והיה יכול לצייר ריבועים כמעט מושלמים על הלוח שלו ללא כל מדידה. אך סטלינג לא שם לב לדברים אלה: הוא רק צפה בכך שיכולותיו של טום נכשלו מול האבסטרקציות המרעידות שסמלו לו בדפי ספר השפה של איטון, וכי מצבו היה קרוב לאידיוטיה בעניין ההוכחה ששתי משולשים נתונות חייבות להיות שוות - אף על פי שיכול היה להבחין במהירות ובאמינות רבה יותר בכך שהן שוות.”

“האם לא כולנו שחקנים המגלמים תפקידים במחזה של אדם אחר?”

“אלה שידעו לחשוב לא צריכים מורים.”

“אי אפשר ללמוד לכתוב בקולג'. זה מקום רע מאוד לסופרים, כי המורים תמיד חושבים שהם יודעים יותר ממך — והם לא. יש להם דעות קדומות. ייתכן שהם אוהבים את הנרי ג'יימס, אבל מה אם אתה לא רוצה לכתוב כמו הנרי ג'יימס? ייתכן שהם אוהבים את ג'ון אירווינג, למשל, שהוא המשעמם ביותר בכל הזמנים.”

“כל אחד מאיתנו הוא לוחם בזמנו שלו. כשאנו יוצאים מתוך הקליפה המגינה שלנו, כל אחד מאיתנו נתקל בכוחות חזקים מאיתנו בהרבה. מה שאנו לומדים באמצעות בחינת עצמנו באזורי הלחימה של תקופתנו נעשה לפרוטוקול המנחה כיצד נחיה את שארית חיינו. ההתכתשויות המפוארות והעימותים המרתיעים שאנו פוגשים, ומה שאנו לומדים ממאבקים עזים בשדה הקרב של הזמן, חורטים את סיפור חיינו. מנהיגים רוחניים מסייעים להדריך אותנו בזמני הספק והפקפוק העצמי שלנו. מתוך הכרה בערך החניכה של מדריכים רוחניים במאמציהם לחיפוש עצמי, אנשים העומדים באדוות אדירות של מצוקה מבקשים להשיב על אהבתם לאנושות בשיתוף הסיפור החרוט של מסעם האפיזודי במסדרונות הזמן, ולהעביר את האמיתות החדות שגילו לכל שאר הנוסעים שיש להם אוזן קשבת.”

“אני יודע שאתם מתכוננים להילחם. נשמעו צעקות בין התלמידים, אחדים מהם נצמדו זה לזה, מביטים סביב באימה אחר מקור הקול. מאמציכם לשווא. אינכם יכולים להילחם בי. איני רוצה להרוג אתכם. יש לי כבוד רב למורי הוגוורטס. איני רוצה לשפוך דם קסמים. עתה השתרר באולם שקט, מן הסוג שלוחץ על עור התוף, שנדמה גדול מכדי להיכלא בין קירות. תנו לי את הארי פוטר, אמר קולו של וולדמורט, ולא יאונה להם רע. תנו לי את הארי פוטר ואעזוב את בית הספר ללא פגע. תנו לי את הארי פוטר ותזכו לגמול. יש לכם עד חצות. השקט בלע אותם שוב. כל ראש הסתובב, וכל עין במקום נדמה שמצאה את הארי, מחזיקה אותו לעד בזוהרם של אלפי קרניים בלתי נראות. ואז קמה דמות משולחן סלית'רין והוא זיהה את פנסי פרקינסון כשהרימה זרוע רועדת וצעקה, אבל הוא שם! פוטר שם. מישהו, תפסו אותו! לפני שהארי הספיק לדבר, חל תזוזה עצומה. הגריפינדורים שלפניו קמו ועמדו מול, לא הארי, אלא סלית'רין. אחר כך קמו ההפלפאפים, וכמעט באותו רגע גם הרייבנקלו, כולם עם גבם אל הארי, כולם מביטים לעבר פנסי במקום זאת, והארי, נפעם ומוצף, ראה שרביטים נשלפים מכל עבר, נשלפים מתחת לגלימות ומתחת לשרוולים. תודה לך, מיס פרקינסון, אמרה פרופסור מקגונגל בקול חד. תצאי מן האולם ראשונה עם מר פילץ'. אם שאר ביתך יוכלו לעקוב.”

“מורים חשובים. לכן, במקום להטיח בהם ביקורת, או להגן על המצב הקיים, בואו נציע לבתי הספר עסקה. תנו להם את המשאבים כדי להשאיר מורים טובים בעבודה, ותגמלו את הטובים שבהם. בתמורה, העניקו לבתי הספר גמישות: ללמד ביצירתיות ובתשוקה; להפסיק ללמד למבחן; ולהחליף מורים שפשוט אינם עוזרים לילדים ללמוד.”

“אתה נראה כאילו אתה שומע אותי לא כדי לגלות מידע מועיל, אלא כדי לנסות לתפוס אותי בטעות לוגית. זה מראה שאתה מורגל להיות חכם יותר מהמורים שלך, ושאתה שומע אותם כדי לתפוס אותם בעת שגיאה ולהציג בפני התלמידים אחרים כמה אתה חכם. זהו דרך כל כך חסרת משמעות וחסרת תועלת לשמוע למורים, עד שברור שאתה תבזבז חודשים משלנו לפני שאתה תבין בסופו של דבר שהעסקה היחידה שמתחשבת היא העברת מידע מועיל מאדULTS שיש להם אותו לילדים שלא יש להם, ושתפיסת שגיאות היא שימוש פלילי בזמן.”

“אם תשקיע את לבך בכל דבר שאתה עושה, תיצור את עצמך מחדש”

“אנחנו לא נוכל לבנות מדינה בעודנו מחזיקים את המורים ברעב”

“אנחנו לא יודעים דבר על חכמים השתקים, על ידע קבור, על עין השאיר, על רואי השלווה, ואולם כמה הרבה יש מצד השני מדברים הרסנים, נביאים ומחשבתנים, מורים ומפנים יופי.”

“במקום להיות כמו קרקס, שבו המאמן משתמש במקל שלו כדי לגרום לבעלי חיים לבצע פעלולים כדי לשרת את האינטרס של הקהל, מערכת החינוך צריכה להיות כמו תזמורת, שבה המנצח מניף את מקלו כדי לתזמר את המוזיקה שכבר מצויה בלבם של הנגנים באופן היפה ביותר. המורה צריך להיות כמו המנצח בתזמורת, לא המאמן בקרקס.”

“נפשות גדולות עודהנו לנו להיות גדולים”