כוכבים

“האם מדע מזיק לנו בכך שהוא מפזר את התאוות העצמיות שלנו, כאשר אנחנו נוטים להאמין שהכוכבים קמים ושוקעים עבורנו, שהאנושות היא הסיבה להתקיים של היקום?”

“בנוכחות השמש איש אינו רואה את הכוכבים; הצטיין, וגם אתה תאפיל על מתחריך.”

“אף על פי שהספר "הדריך הטיולן הגלקטי" אומר, טושל הוא דבר הכי שימושי שיכול להיות לנסען בין כוכבים. הוא שימושי מאוד מבחינה מעשית: אתה יכול להסתתר בו כדי להתחמם כשאתה רץ על הירחים הקרים של יגלן בטא; אתה יכול לשכב עליו על החופים המרשימים של סנטראגינוס ו', לנשום את האוויר המריחני של הים; אתה יכול לישון מתחתיו בין הכוכבים האדומים של עולם המדבר קקרפון; להשתמש בו כדי לשוט על מיני-רפט על הנהר האיטי והכבד מות'; לחלוט אותו ללחימה יד-ביד; לסובב אותו על הראש כדי להגן מפני ריחות רעילים או להימנע מבטו של החיה האפלה של טראל (חיה כה מטופשת עד שמבינה שאם אתה לא רואה אותה, היא לא רואה אותך); להעלות אותו כסימן צרה במקרה חירום, ובעיקר לשמש אותו ליבשת את עצמך אם הוא עדיין נראה מספיק נקי.”

“עדיף לחיות באור מאשר בחושך”

“נפש תאומהכאשר אנו נולדים, הנשמה שניתנת לנו נחלקת לשניים, וחציה ניתן למישהו אחר. לאורך חיינו אנו מחפשים את האדם שיש לו את החצי השני של נשמתנו. מעטים מאוד מצליחים בכך אי פעם. אני מבורך על כך שנפגשנו. ברגע פתאומי, חם בתוך מבטך האוהב, אמרה נשמתי: "סוף סוף! אני יכולה לנוח. מצאתי את החצי החסר שלי." כאשר זה קורה, אומרים שמצאנו את נפש התאומה שלנו. אנו מאושרים ובשלווה. כאשר חלקנו את עצמנו, נעטפנו בנצח, רוקדים ביקום חסר זמן. אני באמת מבורך משום שביום ההוא, לבי זיהה אותך כחלק מעצמו. תודה על שבירכת אותי בך. תודה על שחלמת איתי - על שראית את אותו העתיד שאני רואה. על עיניך היפות, המזכירות לי את האושר האמיתי ביותר בחיים. אני אסיר תודה לך לנצח. אבלה נצח באהבתך, בדאגה לך, בכבוד לך, בהראותי לך מדי יום שאני נושא אותך גבוה ככוכבים. אני מצטער שלקח לי כל כך הרבה זמן למצוא אותך – אפצה אותך על כך, פרח שלי, כל עוד נחיה. אני אוהב אותך!”

“הזמן מגיע בו ניתן כמעט לקבוע תערובות צבעים, בהתבסס על צבעי העננים והשמים, לכל כוכב הלכת במערכת השמש — מהשמים הצהובים-הזיתיים של וונוס והשמים הצהובים-חומים של מאדים ועד לאקואמרין של אורנוס ולכחול ההיפנטי והאדיר של נפטון. סקר-ז'אנט, סקר-רוז', סקר-ויר'. אולי יזכו יום אחד להניף אותם בדגלי תחנות האדם הרחוקות במערכת השמש, בזמן שגבולות החדשות מתפשטים מהשמש לכוכבים, והמסעדים צפים בתוך השחור האינסופי של החלל. סקר-נויר.”

“הכוכבים התחלפו בהדרגה אל תוך האפס.”

“כאשר אתה מרים את מבטך ואינך רואה את הכוכבים, ייתכן שהיקום פינה עבורך את השמיים כדי שתוכל להחליף אותם.”

“היה תחת רגליו הרגלים של ההר שטיפסו כלפי מטה אל החושך, ומעל ראשו ראה את האש הרחוקה והמעורפלת של הכוכבים. בין השניים, כל דבר היה בידיו לשלוט בו, לפקד עליו. עמד במרכז העולם.”

“עברנו מעל הרי הערפל הקרים לעומק תאי הכלא והמערות העתיקות, נפשוט לפני שחר, לדלות את הזהב העתיק, המוסג. הדוורים העתיקים עשו קסמים גדולים, כשהחרבות נופלו כמו צלצולים, באזורים העמוקים, שם ישנים דברים כהים, באולמות ריקים מתחת לגבעות. למלך העתיק ולשליט האלפי, שם היו הרבה אוצרות זהב נצנצים, שיצרו ויצקו, ולקחו אור, להסתיר באבני חן על ידית החרב. על צווארי הכסף הם תלו כוכבים פרוחים, על כתריהם הם תלו אש דרקון, במוטות מתולתלים הם רשתו את אור הירח והשמש. עברנו מעל הרי הערפל הקרים לעומק תאי הכלא והמערות העתיקות, נפשוט לפני שחר, לזכות בזהב שנשכח. הם חצבו כוסות לעצמם שם, והרפות הזהב, שם שום אדם לא חפר, שם שוכבו שנים”

“אשר תזכור את הרגשות שמתעוררים בך כאשר אתה מופתע משהו – לדוגמה, כאשר מבין שגוףך מורכב מאלמנטים שנוצרו מפיצוצי כוכבים – אני קורא לכך תגובה רוחנית, מדברת על כבוד ומעמד, כאשר המילים נכשלות.”

“אני רוצה לשכב תחת שמיכת השמיים ולצחוק בעוד הכוכבים קורצים ואנחנו כותבים את הסיפור שלנו.”

“קטע מהספר: "מה עם המשפחה שלך, אבו הווא? אתה יתום?” שאלה הילדה הקטנה בתמימות רבה את הספינקס. “אבי ואביך הם אחד ויחיד. עם זאת, יש לי אח שעמד כמראה שלי לאורך הזמן באופק שמנגד. אני הוא זה שפונה מזרחה, אך הוא זה שפונה מערבה. אני המתעד של אתמול, והוא מחזיק ברשומות של המחר. אני החיובי, והוא השלילי שלי. אני נושא את עינו הימנית של השמש, והוא נושא את עינה השמאלית של הירח. הוא משגיח על העולם התחתון, ואני משגיח על העולם שמעל. יחד איחדנו את השמיים והארץ, ופיצלנו את האש והמים.” סהאם עמדה על קצות אצבעותיה כדי להציץ מעבר לכתפו של הספינקס ולחפש סימן לאחיו. “איפה הוא?” שאלה, עיניה עדיין מחפשות את האופק הפתוח. “הוא עדיין לא נחשף, אך בעוד אני ניצב מעל חולות הזמן, הוא עדיין ישן מתחת. לפני ירידתו של אדם, שנינו עמדנו כשומרים נאמנים של שני אולמות האמת.” הילדה שאלה בתדהמה, “מעולם לא שמעתי על האולמות האלה, אבו הווא. איפה הם?” “בקצה כל אחד מזנבותינו יש מעבר שיגלה לך את סודות הזמן. אולם אחד משקף אלף אמיתות, והאולם האחר משקף את כל שאינו אמת. אחד ידבר אל לבך, והאחר ידבר אל שכלך. לכן עליך להשתמש גם בלבך וגם בשכלך כדי להבין איזו מהן אמיתית, ואיזו היא אשליה מעוותת שנוצרה כדי להטעות את אלה שהזניחו את מצפונם. שני המעברים מחברים אותך אל אולם הרשומות הגדול.” “מהו אולם הרשומות?” “הפירמידה הגדולה, ילדה שלי. צורתה רב־ממדית כשם שתכליתה רב־ממדית. כל שכבה וכל לבנה מסמנות את בואו של נביא, את עלייתו של הרוע, או עוד מחזור של האדם. היא מכילה את כל ההיסטוריה ואת כל העתיד של האנושות. וכפי שהוא למעלה, כך הוא למטה. מעל פני הקרקע, היא משמשת כמקור האנרגיה החזק ביותר להרמוניה ולהנעת העולם! צורתה של הפירמידה מעל פני הקרקע היא גם אותה דמות המשתקפת מתחתיה. מתחת לאדמה, היא משמשת כבור וכניקוז רבי עוצמה. זו באמת הסיבה שמצרים נקראת ארץ שתי הארצות. קיים מתחת לרמה עולם עצום משל עצמו, עולם בתוך עולמות. כמויות גדולות של זהב, נחושת וכספית אוחסנו כאן בעבר, ובהן גם סודות הזמן, השם המאה של מי שהוא הכול, ומתנה מן האמת שעדיין ממתינה להתגלות. היא ישנה עם הזמן בפירמידה הגדולה, חבויה בפיר עמוק המוביל אל הכוכבים.” דיאלוג מתוך 'הילדה הקטנה והספינקס' מאת סוזי קאסם, Rise Up and Salute the Sun (Dar-El Shams, 2010)”

“כשתגיע לכוכבים, ילד, כן, ותחיה שם לנצח, כל הפחדים ייעלמו, ואפילו המוות עצמו ימות.”

“למד מהכוכבים; כשזמנים אפלים מנסים לעמעם את הניצוץ שלך, זהר.”

“אורות נצנצו בחלונות זעירים; ואורות אלה, ככל שהחלונות האפירו וכוכבים נוספים יצאו, נדמה היה כאילו נורו אל השמים במקום שכובו”

“יופיים של הכוכבים, הירח והאוקיינוסים הוא השתקפות של לבי”

“היופי הוא אחד מן העובדות הגדולות של העולם, כמו אור השמש, או האביב, או ההשתקפות במים האפלים של אותו קונכיית כסף שאנו קוראים לה הירח. יש לך רק שנים מעטות שבהן תוכל לחיות באמת, בשלמות, ובמלואך. כאשר נעורייך יחלפו, יחלוף עמם גם יופייך, ואז תגלי לפתע שלא נותרו לך עוד ניצחונות... הזמן מקנא בך, ונלחם בשושנותייך ובוורדייך. תיעשי צהבהבה, ושקועה-לחיים, וקהת-עין... אה! הביני את נעורייך בעודך מחזיקה בהם. אל תבזבזי את הזהב של ימייך, בהאזנה למשעממים, בניסיון לשפר את חסרי התקנה, או בהענקת חייך לבורים, לפשוטים ולוולגריים... חיי! חיי את החיים הנפלאים שבתוכך! אל תאבדי דבר. היי תמיד מחפשת תחושות חדשות. אל תפחדי משום דבר... העולם שייך לך לעונה... כמה טרגי יהיה אם תתבזבזי. שכן קצר כל כך הזמן שבו יימשכו נעורייך. פרחי ההרים הפשוטים קמלים, אך הם פורחים שוב. הלבורנום יהיה צהוב ביוני הבא כפי שהוא עכשיו. בעוד חודש יהיו כוכבים סגולים על הקלמטיס, ושנה אחר שנה הלילה הירוק של עליו יחזיק את כוכביו הסגולים. אך את נעורינו לעולם איננו מקבלים בחזרה. פעימת השמחה שפועמת בנו בגיל עשרים נעשית אטית. אברינו כושלים, חושינו נרקבים. אנו מידרדרים לבובות מחרידות, רדופות בזיכרון התשוקות שמפניהן פחדנו יותר מדי, והפיתויים המעודנים שלא היה לנו האומץ להיכנע להם... נעורים! נעורים! בעולם אין דבר מלבד נעורים.”

“אני יודע כי האטומים שהרכיבו את החיים על כדור הארץ – האטומים שמהם מורכב גופו האנושי – ניתן לעקוב אחריהם עד תנורי הכוכבים, שבשרפנם הפכו אלמנטים קלים לאלמנטים כבדים, תחת טמפרטורות ולחצים קיצוניים. הכוכבים הללו, אלה בעלי המסה הגבוהה שבהם, התדרדרו בשנותיהם המאוחרות – התכווצו, ולאחר מכן התפוצצו, והפיצו את מעייהם העשירים בגלקסיה, מעיים מורכבים מפחמן, חנקן, חמצן, וכל החומרים הבסיסיים לחיים עצמם. חומרים אלה הפכו חלק מעננים גזיים שהתכנסו, התכווצו, ויצרו את דור הכוכבים הבא – כוכבים עם כוכבי לכת סובבים. וכעת, כוכבי הלכת האלה מכילים את החומרים הדרושים לחיים עצמם. לכן, כשאני מבט את השמיים הליליים, ואני יודע כי כן, אנחנו חלק מהאוניברסום, אנחנו באוניברסום, אבל חשוב יותר”

“ליום ההולדת הבא שלה היא ביקשה טלסקופ. אמה עוד הייתה אז בחיים, והציעה פוני, אבל אביה צחק וקנה לה טלסקופ יפהפה, ואמר: "ברור שהיא צריכה לצפות בכוכבים! כל ילדה שאינה מסוגלת לזהות את קבוצת אוריון פשוט לא שמה לב!" וכשהיא התחילה לשאול אותו שאלות מסובכות, הוא לקח אותה להרצאות באגודה המלכותית, ושם התברר שילדה בת תשע, עם שיער בלונדיני, שיודעת מהי נקיפת נקודות השוויון, יכולה לשאול כל דבר שתרצה מדענים מפורסמים בעלי זקנים עבותים עד מאוד. מי בכלל ירצה פוני כשאפשר לקבל את היקום כולו?”