כוכבים

“לילה השמים רק כעין נייר עתיק, כחול-שחור, עם נקודות הכתובות בכפייה של הכוכבים שמאפשרות אור, חור קטן אחר חור קטן --- אור עצם, כמו המוות, מאחורי כל דבר.”

“שאף אל הכוכבים, לא אל פחדיך”

“היה קור וטעמון, אבל הוא התעלם מקור. סביבו נצנצו כוכבים – חלקם בהירים וחלקם כהים, הדברים הנצחיים ביותר בחיים. צחוקו של סגונדו עלה אליהם, שמח לפחות למות בין חברים.”

“גולמי, עדין וקל, הוא טפטף מן האוויר הגבוה, שיקוי מיוחד, שטעמו כקסמים וכוכבים ואוויר, נושא בו אבק חריף של פלפל, ונע על לשונו כמו שרי נדיר ובהיר. גשם.”

“לראשונה, באותו לילה החי בסימנים ובכוכבים, פתחתי את עצמי אל אדישותה העדינה של העולם. משהתברר לי עד כמה הוא דומה לי—באמת, עד כדי אח—הרגשתי שהייתי מאושר ושאני מאושר שוב.”

“הכוכב עולה מן המזרח. היזהר! הכוכב שלך ידריך אותך.”

“החלל קיים בנו. אנחנו בנויים מחומר הכוכבים. אנחנו דרך שבה היקום לומד את עצמו.”

“חברים אולי חולקים בגדים ושוקולד, אבל הם חייבים לחלוק ספרים. בדיוק כפי שאתם חולקים את אותם כוכבים, חלקו את אותם ספרים ולעולם לא תהיו נפרדים.”

“מכשפות הן סקרניות מטבען,” אמרה מיס טיק, וקמה על רגליה. “ובכן, עליי ללכת. אני מקווה שניפגש שוב. אני אתן לך עצה חינם, אף על פי כן.”“האם זה יעלה לי במשהו?”“מה? הרגע אמרתי שהיא חינם!” אמרה מיס טיק.“כן, אבל אבי אמר שעצה חינם מתבררת לעיתים קרובות כיקרה,” אמרה טיפאני.מיס טיק נחרה. “אפשר לומר שהעצה הזאת היא יקרת ערך,” אמרה, “את מקשיבה?”“כן,” אמרה טיפאני.“טוב. עכשיו...אם תסמכי על עצמך...”“כן?”“...ותאמיני בחלומותייך...”“כן?”“...ותלכי בעקבות הכוכב שלך...” המשיכה מיס טיק.“כן?”“...עדיין יגברו עלייך אנשים שבילו את זמנם בעבודה קשה ובלמידת דברים ולא היו עצלנים כל כך. להתראות.”

“לקשת של הנשמה יש יותר צבעים מאשר לכוכבי השמיים.”

“האם לא כולנו מביטים באותם כוכבים?”

“הרשל הסיר את כיסוי האוהל המנוקד מעל העולם וחשף את המעמקים האינסופיים של החלל, מנוקדים בציים של שמשות אדירות ששטות להן במרחקים של מיליארדי ליגות.”

“החיים עצמם אינם אלא חזיון, חלום. שום דבר אינו קיים; הכול הוא חלום. אלוהים—האדם—העולם—השמש, הירח, שממת הכוכבים—חלום, הכול חלום; אין להם קיום. שום דבר אינו קיים מלבד חלל ריק—ואתה!”

“מה שעושה בתוכנו את הלילה עשוי להשאיר כוכבים”

“נראה שהעולם רוצה שנהיה עצובים וכעוסים כי דברים רעים קורים לעיתים קרובות. אבל אני אומרת שעלינו להרגיש את ההפך. עלינו להיות שמחים ועליזים כי דברים טובים קורים. עלינו לשמוח לראות את השמש זורחת והכוכבים מנצנצים והקשתות צובעות שמיים סוערים. עלינו להתענג על כל נשימה פשוטה ולאכול כל ארוחה בהכרת תודה. עלינו לישון בחלומות מתוקים וליהנות מרגעים של צחוק ואהבה. עלינו לשים לב יותר לשמחות ולחסדים שכן קיימים, ועדיין מכתיבים את מעשיהם של מיליוני אנשים טובים בכל רחבי העולם. החיים מלאים ברגעים נעימים, לא רק בצער. עלינו להיות שמחים כי זה נכון.”

“השמיים הם הגבול רק אם לא כיוונת את עיניך להגיע אל הכוכבים”

“כל מי שנפטר – חי; הם נולדים מחדש ולא ישום להם קץ, ולא יקום קץ מעולם. כל, למעטך. כי אתה לא רוצה במוות. אתה איבדת את המוות, אתה איבדת את החיים, כדי להציל את עצמך. את עצמך! את עצמך הנצחי! מה זה? מי אתה? "אני אני. גופי לא יתפורר ולא ימות—" גוף חי סובל סבל, קוב; גוף חי זקן; הוא מת. המוות הוא המחיר שאנו משלמים לחיינו ולכל החיים. "אני לא משלם אותו! אני יכול למות, ובהתעוררות הזו אני חי מחדש! אני לא יכול להיהרג; אני נצחי. אני, לבדי, אני עצמי לעולם." מי אתה, אז? "האי-נצחי." אמרי את שמך. "המלך." אמרי את שמך. אמרתי לך את זה רק דקה לפני. אמרי את שמך! אתה לא ממשי. אין לך שם. רק אני קיים. אתה קיים: ללא שם, ללא צורה. אתה לא יכול”

“איזה יתעלל בכוחותיו ויפיל את הדברים החשובים שאינם מפחידים אותו? מי יתנשא לדרגת גבורה פשוטה, כמו כל מתאגרף רגיל? מי יתעטה להיות חסר פחד—כעץ? קרב אל מה שאתה מפחד ממנו. אתה זוכר את הסיפור הישן על הכומר האנגלי שהעניק את חסדי המוות לברבן הסיציליאני, ואיך על מיטתו של המוות אמר לו הגנב הגדול: "לא אוכל לתת לך כסף, אך אוכל לתת לך עצה לחיי: שים את האגודל על הכף, ודוקר כלפי מעלה." כך אני אומר לך: אם אתה תפגע בכוכבים, דוקר כלפי מעלה.”

“הלילה נשפך על המדבר. הוא בא לפתע, בסגול. באוויר הצלול, הכוכבים קדחו מטה מן השמים, והזכירו לכל צופה מהורהר כי דווקא במדבריות ובמקומות הגבוהים נולדות הדתות. כשבני אדם רואים מעל לראשיהם לא דבר מלבד אינסוף חסר תחתית, תמיד היה בהם דחף עז ונואש למצוא מישהו להציב בדרך.”

“אנחנו כוכבים זוהרים כדי להדריך זה את זה”